מאגר סיפורי מורשת

שמי גדי ספירא, נולדתי בשנת 1943 בפלשתינה, ארץ ישראל, בפתח תקווה. לאות ג' בשמי משמעות מיוחדת, שכן היא באה להנציח את שמו של סבי גוסטב שנרצח במחנה ההשמדה במלחמת העולם השנייה.

נולדתי בישראל למרים שובה ספירא וארנסט ספירא. אני גאה בתואר צבר. יש לי אח גדול  ושמו מיכה אפרים ספירא. אבי היה רופא אורתופד מנתח, שבילה את מרבית שנותיו המקצועיים כמנהל מחלקה ומנהל מרכז השיקום בתל השומר. אמי למדה פיזיותרפיה בפראג, שם הכירה את אבי ועמו עלתה לישראל. התגוררנו בתל אביב ברחוב גורדון 81 שהיה הבית האחרון ברחוב, בסמוך לגן החיות התל אביבי וגן הדסה. ביתנו ספג פצצה שהוטלה ממטוס מצרי במלחמת השחרור ועל כך נרחיב כנראה בהמשך. הבית היה בית צנוע, שני חדרים בלבד, מרפסת, שירותים ומטבח.

הואיל ואבי עסק בצעירותו בספורט, שחייה, סקי וסיף, הוא דאג לכך שגם אחי וגם אני נעסוק בספורט ברמה המקצועית הגבוהה. בגיל צעיר זכינו בשיעורי שחייה מקצועיים והתעמלות קרקע. להוריי תמיד היו חשובים הלימודים שלנו בבית הספר וזכינו בכל התמיכה האפשרית. ואכן, שנינו בעלי קריירה אקדמית עניפה. לצערי, תמיד קיוויתי שתצטרף למשפחה גם אחות קטנה, אך זה לא קרה בשל מחלתו של אבי שלקה בליבו.

את ארבעת השנים הראשונות ללימודיי ביליתי בתל אביב ולאחר מכן עברתי להדסים, שם השלמתי את לימודיי. התגייסתי לצה"ל בגיל 17 וחצי, שם שירתי בגדוד הארצי 376. זהו גדוד העילית בחיל הקשר. תפקידנו היה לקלוט אמצעי קשר חדשים ולשלבם ביחידות צה"ל בתרגילים ובעת מלחמה. בששת הימים שירתי בחטיבת שמונים בחיל הצנחנים. תקופות המילואים בסיני ולבנון זכורים לי לטובה, במהלכן בילינו, החברים לגדוד, תקופות נהדרות.

חלום שהיה לי משלב תחומים שונים: המוזיקה, הספורט ולימודים אקדמיים. מעל כולם היה החלום להקים משפחה שכיף להיות בה. מה הצלחתי באופן מלא ומה באופן חלקי: מוזיקה – אני מנגן על מספר כלים (אקורדיון, חלילית וקלרינט), לצערי לא ברמה שחלמתי עליה. תקפות הקלרינט הסתיימה לאחר שנפצעתי בצבא בתרגיל פלוגתי. חלום שמעולם לא התגשם הוא להפוך למנצח תזמורת. בתחום האקדמי החלום שלי התגשם ופרשתי מהטכניון כחבר סגל לאחר ששירתי שנים ארוכות. בתחום המשפחתי הצלחתי בענק, הבאתי יחד עם אשתי דליה שלושה ילדים נהדרים: גיא, מיכל ותמי ובעזרתם זכינו לנכדים נפלאים.

זיכרונות המלווים אותי עד היום כרוכים במלחמת השחרור/ מלחמת העצמאות, זכורות לי היטב ההפצצות על תל אביב שבאחת מהן, כאמור, נפגע הבית שלנו. באותה תקופה היה נהוג לגדל בערוגות גזר, בצל, חסה, צנונית ועוד. בהיותי הילד הקטן מבין חבורת הילדים שעבדה בגינה, נשלחתי להביא מים, להביא כלים, לזרוק זבל. היות וכך, בשלב מסוים חשתי שדי לי והלכתי  לחזית הבית. כשהגעתי לחזית, נחתה פצצה שגילחה את כל חלקו האחורי של הבית. התוצאה הייתה שני ילדים – חווה ורובן – שנהרגו, ואחי מיכה נזרק לפינת המרפסת כשערימות של לבנים נופלים מסביבו.

במבט לאחור אני גאה לראות ששלושת ילדיי אימצו הרבה הרבה מהדברים שאהבתי, מגיא בוגר מנהל עסקים בסטנפורד וכדורסלן שאכן עוסק בספורט ואקדמיה ופניו ככל הנראה בתחום האקדמי, בתי מיכל השלימה תואר בחינוך והייתה רקדנית ברמות המקצועיות הגבוהות ובתי תמי בוגרת טכניון ועוסקת בטניס. כיום יש לי נכד אחד שמשרת בגדוד 51 בגולני ונכד שני שעומד לפני גיוס לגבעתי. החלום בצורת המשפט: 'כשאתה תהיה גדול לא יהיו מלחמות ולא תצטרך להתגייס' עדיין ממשיך להיות חלום, לצערי.

האם אכן השלום בהישג יד? דומני שאנו חיים בתקופה בחברה הישראלית חצויה מאין כמוה. משפטים כמו 'שופט מזרחי', 'איש אקדמיה מזרחי', ו- 'אליטה אשכנזית' שוב תופסים מקום מרכזי בשיח הציבורי. לאחר 75 שנות עצמאות לא הגענו לאיחוי הקרע החברתי. מהאמור לעיל, נראה כאילו לא הגענו לשלום לא עם שכנינו ולא בתוכנו. בתקווה שנכדינו, ונכדי איתנוני בתוכם, יגשימו את החלום ולא יצטרכו לספר את אותו סיפור לנכדים שלהם.

מסר לדור העתיד: קחו את החיים ברצינות, זה לא משחק ילדים.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: הייתי רוצה לאחל לסבא שלי בריאות ואושר.

סבא גדי ואיתן כותבים את הסיפור