מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שושנה הרפז מספרת על המעבר מארגנטינה לישראל

עם נכדתי גיל בבית ספר בגין
תמונת ילדות עם הוריי
ההיסטוריה של שושנה

שמי שושנה הרפז רבין. נולדתי בתאריך 26 לינואר 1949 בבואנוס איירס, ארגנטינה. לאבי קראו יהודה והוא הגיע לארגנטינה מרוסיה, אמי רבקה נולדה בארגנטינה להורים פולנים.

שמי המלא הוא: Susana Celia Rabin Devora. השם הראשון (דבורה) על שם סבתא שנפטרה, וכל השאר השמות ניתנו לי משום שהוריי חשבו שאלו שמות יפים.

בביתי בארגנטינה היו ארבעה חדרים, מטבח ששם בישלו עם גחלים, באר מים שמשם הגיעו מים למקלחת. את הכביסה כיבסו עם גיגית וקרש כביסה וסבון מיוחד לכביסה. שיחקנו בחצר וגם ברחובות. גרתי במרכז של עיר קטנה ושם לא היו שכונות, לא היה ים אבל היה נחל קרוב לביתי. בעיר בה גרתי לא היה בית כנסת.

שמות אחיי הם דוד, חיים (ז"ל), זאב ,יוסי וצביה. להוריי היו חנויות כלבו (ביגוד, בדים, נעליים, בשמים ועוד). אמי אהבה ללמוד, קראה המון ספרים, הייתה סבלנית ואהבה לבשל. אבי היה רציני, עוזר לזולת ולבני משפחתו. אמי הייתה אישה יפה וקצת ומלאה. אבי היה מבוגר (כאשר נולדתי הוא היה בן 50). לבשנו בגדים יפים מהחנות של הוריי. משפחתי היתה עמידה והיו גם שתי משרתות בבית. אכלנו בשר וירקות פעמיים ביום ובימי ראשון אכלנו פסטה. לא גרנו בשכונה יהודית כי לא הייתה שכונה כזאת. היהודים (13 משפחות) היו נפגשים בביתנו. אנו קנינו בחנויות שנמצאות בעיר, בקצביה, מעדניה, במכולת ובחנות ירקות, ואת הבגדים, כאמור, לקחנו מהחנות של הוריי. קנינו בשר, ירקות, נקניק, גבינות ולחם טרי כל יום מחדש.

החברים שלי היו בעיקר שכנים וילדים מהכיתה, הם גרו בכפרים קרובים לעיר שבה גרתי. בילדותי שיחקתי בקלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל ומשחקי קופסה (מונופול, סולמות ונחשים ועוד). אהבתי לבנות והוריי קנו לאחי משחק טכנו (לבניית צורות הנדסיות עם ברגים ואומים) ומאוד אהבתי לשחק בזה, אבל מעל הכול אהבתי לשחק בבובות. בשעות הפנאי שיחקתי, ניגנתי פסנתר, השתתפתי בשיעורי ריקוד ויצאתי לטיולים.

שם בית הספר היסודי שלי היה: "מספר 44" (בארגנטינה) למדנו את המקצועות: חשבון, ספרות, מדעים, היסטוריה, גאוגרפיה, אנגלית, שפה (ספרדית), כתיבה (לכתב יפה וגם לכתיבת סיפורים ולכתיבה נכונה בלי טעויות).

היחסים עם המורים והמורות היו טובים מאוד. אהבו אותי כי הייתי תלמידה טובה ואמי הייתה מפנקת אותם במתנות. המשמעת הייתה חזקה עם הרבה כבוד למורה. כאשר היה נכנס לכיתה כולם היו עומדים והייתה דממה. העונשים היו: לעמוד בפינה, לצאת מהכיתה, לגשת למנהל/ת, להביא מכתב מההורים, לכתוב 100 פעמים משפט כלשהו ועוד. התלבושת האחידה למורים ולתלמידים היתה סינר לבן. למורים היו כפתורים מקדימה (כמו רופאים) ולתלמידים כפתורים מאחורה.

בילדותי בארגנטינה 

תמונה 1

היו טיולים שנתיים בעיקר בעיר עצמה (לא זכור לי שיצאנו מהעיר) בטיולים ביקרנו משתלות, כיכרות עם פסלים לזכר גיבורים ועוד. היו הרבה מסיבות שהרבה מהן התקיימו בביתנו, כי הייתה לנו חצר גדולה. המקצוע האהוב עלי היה חשבון והמקצוע השנוא עלי היה היסטוריה. לא היה בבית הספר חדר אוכל. כל אחד הביא לעצמו אוכל, אבל היה קיוסק בו אפשר היה לקנות כריכים ושוקולדים. המאכל האהוב עלי היה אסאדו, ניוקי עם רוטב בולנז, סטייקים ושניצל בקר עם פירה.

כאשר הייתי בת 20 אהבנו להאזין למוזיקה שקטה של פול אנקה וקליידרמן ולרקוד עם מוזיקה של אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד. אהבנו לרקוד רוק אנד רול, פסו דובלה, ואלס וסמבה. אני מאוד אהבתי לשמוע את קליידרמן מנגן בפסנתר ואלסים של שופן. הייתה לנו קבוצת חברים ונהגנו לרקוד כל יום שישי בבית של אחד מאתנו. כאשר גדלנו קצת הלכנו למועדון ריקודים. הבידור היה סרטים או ריקודים. התקשורת הייתה עם טלפונים שמותקנים בבית וברחוב היו טלפונים ציבוריים. ברגע שיצאנו מהבית לא יכולנו לתקשר.

הוקמו חבורות בהשתתפות בנים ובנות בעלי עניין משותף (אותה כיתה או אותה שכונה). הכרנו בנים במסיבות, בחוף הים ובמפגשים. החיזור היה מתבטא בהזמנה לסרט, הזמנה למסיבה או הזמנה למפגש חברים. בנוסף כאשר היה בן (בדרך כלל הבן חיזר אחרי הבת) מעוניין בבת הוא היה עובר ליד ביתה (כאילו במקרה). הבן היה מבקש חברות מהבת ואם היא הסכימה היא יכלה ללכת איתו יד ביד ולאחר כמה זמן היו מתנשקים.

אמי הייתה מאוד מיוחדת והיו לי אתה יחסים מאוד קרובים. היא לימדה אותי איך להתנהג בחברה ועם הבנים לכן אני סיפרתי לאמי הכול. היא הייתה בשבילי כמו חברה. עם אבי הקשר לא היה הדוק, כי הוא היה מאוד מבוגר ונפטר כאשר הייתי בת 14.

את בן זוגי הכרתי בים בגיל 17 והתחתנתי אתו בגיל 19.

ילדים

נולדו לנו שלושה ילדים: שלי (הבכורה), לאחר שנתיים אוהד (אבא של גיל) ולאחר עשר שנים נולדה יסמין. שלי התחתנה עם צביקה ונולדו להם שני ילדים: עדן ושחר (בן ובת), הם גרים ברמת פולג. אוהד התחתן עם שרון ונולדו להם שלושה ילדים: אופק, דין וגיל (שני בנים ובת) והם גרים ברמת פולג. יסמין התחתנה עם עמיר ונולדו להם שלושה ילדים: ליאור, עומרי ואופיר (בת ושני בנים) והם גרים בכפר סבא.

משפחתי

תמונה 2

העלייה לארץ ישראל

עליתי לארץ ישראל בגיל 14 בשנת 1963. עליתי עם אמי, אבי, אחי ואחותי. עלינו בעקבות רצון אבי שלא רצה שנישאר בארגנטינה ונתבולל. אבי מאוד דאג לשמור על הציביון היהודי ולכן הגיע לארץ לביקור שנה קודם וקנה בית בנתניה.

לבית הזה הגענו ישר מהאונייה (אונייה בשם תיאודור הרצל). אני כילדה לא כל כך רציתי לעלות לארץ. הייתי בת 14, כל חבריי נשארו בארגנטינה. היו לי קשיי שפה וזה הקשה עלי להשתלב. לאחר מספר שבועות אני ואחיי התחלנו ללמוד באולפן "עקיבא" ולאחר חצי שנה נכנסתי לכיתה ט' בבית ספר "טשרניחובסקי". כולם קיבלו אותנו יפה ורכשתי חברות וחברים שעזרו לי בלימודים, ובכל זאת היה לי מאוד קשה כי השפה הייתה מסובכת עבורי.

הבית שהוריי קנו לפני בואנו לארץ היה בית פרטי בשכונה נווה איתמר והיה בו כל מה שצריך למשפחה. לא היה לנו כל מחסור.

זיכרון עצוב – אבי נפל בלילה בו הגענו לארץ ושבר את הירך. הוא היה מרותק למיטה עד יום מותו. אבי, שכל כך חיכה לעלות לארץ, קנה בית ורהיטים, לא הצליח לקום מהמיטה ולא זכה לראות ולטייל בארץ.

בת המצווה שלי

את בת המצווה שלי חגגתי בארגנטינה בידיעה שהמשפחה עומדת לעלות לארץ. המסיבה הייתה בחצר ביתנו עם הרבה אורחים, אך הייתי עצובה כי לא רציתי לעזוב את העיר ואת חבריי. בארגנטינה לגיל 12 אין חשיבות והוא נחשב ליום הולדת רגיל. למרות זאת, הייתה לי מסיבה מאוד גדולה.  לא נהגו לחגוג כך ולציין את גיל 12.

חפץ מיוחד העובר מדור לדור – כסת לדיו

אבי נתן לי כסת לדיו שהביא עימו מרוסיה. הוא קיבל זאת מאביו. הכסת נוצרה בשנת 1880 בערך ושימשה את המשפחה שלנו לשמירת דיו וכתיבת מכתבים. בזמנו השתמשו בנוצה שטבלו אותה בדיו כדי לכתוב על נייר. גם אני השתמשתי בכסת ובנוצה כאשר גרנו בארגנטינה.

אני שומרת בקפידה על הכסת אך הנוצה אבדה מזמן. לחפץ יש ערך סנטימנטלי עבורי כי הוא מזכיר לי את אבי.

כסת הדיו שקיבלתי מאבי

תמונה 3

הזוית האישית

שושנה: אני שמחה שהזדמן לי להשתתף בתכנית ולתעד את סיפורי. הייתה זו עבורי חוויה מעצימה ומרגשת.

מילון

עלייה
הגירה למדינת ישראל מתוקף חוק השבות המאפשר לכל יהודי בעולם לגור בארץ ישראל.

אולפן
אולפן עברית (מכונה בקיצור אולפן; מקור המילה בארמית "בית אולפנא", משמעותה: מקום לימוד) הוא בית ספר ללימוד אינטנסיבי של השפה העברית. האולפנים מיועדים בראש ובראשונה לעולים חדשים במסגרת תהליך הקליטה. בנוסף יכולים ללמוד בהם גם תושבי חוץ ותיירים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אבי שכל כך חיכה לעלות לארץ, קנה בית ורהיטים, לא הצליח לקום מהמיטה ולא זכה לראות ולטייל בארץ“

הקשר הרב דורי