מאגר סיפורי מורשת

שמי אנה, נולדתי בשנת 1949, מספר שנים לאחר מלחמת העולם השנייה באוקראינה בעיר דנייפרופטרובסק. גדלתי עם המשפחה הגרעינית שנותרה לנו, מאחר ושאר המשפחה נרצחה על ידי הנאצים בשנת 1941. גדלתי בבית חם ותומך, הוריי, אברם ומירה, היו אנשים נפלאים שגידלו אותי באהבה רבה.

מגיל קטן הבנתי שהאווירה בבית שלנו שונה ממשפחות אחרות. חגגנו חגים מיוחדים, אכלו מאכלים אחרים, פעלנו על פי מסורת שונה, ההורים שלי דיברו ביניהם בשקט בשפה אחרת, לא השפה של שאר העיר. רק מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה השפה יידיש. אבל ההורים סירבו ללמד אותי את השפה, כדי שלא אסתכן ולא "אסגיר" את עצמי לסביבה. אני זוכרת היטב את הרגע בו הבנתי שאני אצטרך להתמודד בחיים שלי עם השוני הזה.

בגיל 5 הצטרפתי לחוג בלט. בשיעור בראשון הילדים היו צריכים להציג את שמם וגם את הלאום שלהם. כמובן מתוך פחד לא דיברו על נושא זהות הלאומית בביתנו בכלל ולא ידעתי מהו לאום ולמה זה חשוב. כשהגיע תורי לענות על השאלה פשוט עמדתי בשקט, לא ידעתי מה להגיד. אבל כמה בנות סביבי העיפו בי מבט מזלזל ואמרו בקול צוחק "תסתכלו עליה, מה אתם לא רואים? ברור שהיא יהודיה". זהו היה המקרה הראשון בו נתקלתי באנטישמית. למזלי גרתי בשכונה בה הייתי מוקפת בקהילה יהודית, אשר תמכו אחד בשני והעניקו תחושת ביטחון ושייכות.

גם כשלמדתי בבית הספר, רוב חבריי היו יהודים. עם רבים מהם אני עדיין שומרת על קשר, חלק גרים באוקראינה וחלקם בישראל. כמובן שהתחברנו גם עם ילדים אחרים, אף על פי שלא תמיד הקשר בינינו היה חלק. זוכרת שישבתי באותו שולחן עם ילד חייכן ונחמד, אך ביום אחד פתאום צעק לי "את ג'יד" (שם גנאי ליהודים). למרות האתגרים הללו, תמיד אהבתי ללמוד, לקרוא ספרים, הצלחתי וגם הצטיינתי בלימודים לאורך כל התקופה.

בשנת 1961 קרה נס עצום במשפחתנו, דודתי, שנעלמה בתקופת המלחמה, הצליחה לאתר את אבי. עשרים שנה חלפו מאז שתקשרנו איתה וכבר איבדנו כל תקווה והאמנו שהיא נרצחה בשואה יחד עם יתר בני המשפחה. כעבור כמה חודשים היא הגיעה לבקר אותנו והמפגש היה מלא ברגשות, שמחה ודמעות. זהו היה רגע עוצר נשימה של עונג וכאב בו זמנית.

לאחר שסיימתי את בית הספר עם מדליית זהב (הצטיינות), החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. ידעתי מראש שלא כל הדלתות פתוחות ליהודים, היו מוסדות חינוך ופקולטות שלא קיבלו יהודים כלל, לכן הבחירה הייתה מוגבלת. בחרתי מבין המקומות האפשריים, עברתי בהצלחה את מבחני הקבלה והתחלתי ללמוד. במהלך הלימודים הכרתי את בעלי לעתיד אלכסנדר רייכמן. למדנו יחד ולאחר מכן התחתנו בשנת 1971. נולדו לנו שתי בנות בהפרש של עשר שנים.

בשנת 2000 קיבלנו החלטה חשובה ומשמעותית לחיינו – לעלות לארץ ישראל. עלינו לארץ באונייה ישירות לעיר חיפה שהפכה לביתנו החדש שבה אנחנו מתגוררים עד היום. בארץ הייתה לנו הרגשה של חזרה לשורשים וחיבור למורשת היהודית. במהלך השנים שתי בנותיי התחתנו ונולדו לי 4 נכדות יקרות שממלאות את חיי בשמחה ואושר. אנחנו ממשיכים לבנות זיכרונות משותפים, לתמוך זה בזה ולחלוק כאבים ושמחות. ביחד, אנחנו מוכיחים שהקשר המשפחתי הוא מקור כוח. כך, בסוף היום, אני מודה על ההחלטה החשובה והנכונה שלנו לעלות לארץ ישראל, שהביאה אהבה, תמיכה ומשמעות אמיתית במסע החיים שלי.

הזוית האישית

הנכדה אוולין: "מאוד נהניתי מהתכנית של הקשר הרב דורי. אהבתי לבלות יותר זמן עם סבתא, לשמוע סיפורים מחייה ולהכיר אותה עוד יותר מקרוב. אני אוהבת אותה מאוד ומאחלת לה המשך חיים מאושרים עד 120 ויותר."

סבתא אנה: "הייתה לי חוויה מרגשת ונעימה מאוד. נהניתי מהפגישות והפעילויות המשותפות שהיו לאורך השנה וגם מכתיבת הסיפור עצמו. בזכות התכנית הייתה לנו הזדמנות לקבל יותר זמן איכות עם אוולין. חושבת שהקשר שלנו התחזק אפילו עוד יותר ושמחה שהצלחנו להעמיק את היחסים שלנו."