מאגר סיפורי מורשת

 צדקה חוצין 

עם בואו הוא יזם שורה של תקנות קהילתיות, ובכללם איסור על נשים הרות לצום בתשעה באב מחמת החום הכבד השורר בעיר, העלול להזיק להריונן. 31 שנות כהונתו נחשבות כפתיחה של תקופה חדשה בחיים האינטלקטואליים של יהודי עיראק.

 

בשנת 1773 פרצה מגיפה נוספת של דבר, וכתוצאה ממנה נפטרו צדקה חוצין ושלושה מחמשת ילדיו. בנו הבכור של צדקה חוצין נקרא בכור כשם פרטי ומכאן שם המשפחה. עד ראשית המאה העשרים עוד שמרו בני המשפחה על השם בכור חוצין, אך אז החל השם חוצין להישמט ונותר השם בכור. בדור זה נוצר פיצול בשם המשפחה , כאשר בניו של בכור חוצין, קיבלו עליהם את שם המשפחה בכור, בעוד הבנים של ארבעת אחיו, נותרו עם שם המשפחה צדקה, על שם סבם. אחד מבניו של בכור חוצין, נקרא דוד בכור. לדוד בכור היו שישה ילדים. לאחד מהם קראו שלום בכור. לשלום בכור היו שבעה ילדים, אחד מהם הוא יוסף בכור. ליוסף בכור היו שבעה ילדים. אחד מהם הוא דוד בכור. לדוד בכור היו שבעה ילדים, אחד מהם הוא יעקב בכור, שהוא סבא שלנו.

משפחה ומקום מגורים 

סבא: משפחת בכור משפחה שהייתה מה שנקרא משפחה ידועה בעיראק, גרנו ברובע היהודי בתוך הקהילה היהודית שם קיבלנו את כל השירותים הדתיים הרוחניים חינוכיים  בית הספר וכל מה שכרוך סביב חיי היום יום, כמובן המשפחה הייתה מסורתית אבל ליבראלית, לא דתית ולא חרדית. 

 

אבי המנוח היה פקיד בכיר מאוד בתוחם הדואר והמברקה של עיראק, הוא והמשפחה  היו בין באי חצר המלך, מדי פעם היינו מתארחים והיה לו כבוד גדול והערכה כיהודי וכאיש מקצוע מצוין. אמא הייתה עקרת בית, כאשר היא ניהלה את כל עסקי הבית היו כל מיני עוזרים בבית שעזרו בחיי היום יום לבשל לכבס, לנקות.   הבית היה גדול מאוד, עם חדרים רבים בסגנון ספרדי עם חצר גדולה קומת קרקע וקומה עליונה.

 

בתקופת החגים כשהבית לבש חג, כל הספות, הרהיטים היו מקושטים , נפרשו בדים לבנים על הכורסאות הבית שידר הדר ורוגע, השתתפו בתכונה זו כל הילדים. עימנו חיה גם דודתי ודודי וסבתא מצד אמא. מעמדה של המשפחה היה בינוני גבוה לא חסר לנו כלום, חיינו בכבוד גדול. ברובע היהודי גרו בשכנות בקירות משותפים בין דיירי הרובע, בקיץ נהגנו לישון על גגות  הבתים

 

 

בשל החום הרב, התושבים היהודים וגם הערבים ישנו בערב על גגות הבתים, זה היה אטרקטיבי מאוד כי כל אחד רצה להשתחרר מהחום זכור לי באופן מיוחד הנוהג הזה שארוחות הערב נערכו על גג הבית, היינו כילדים יכולים לעבור מגג לגג, זה נתן לנו ביטחון רב למקרה של צורך במילוט (בעיראק לא היה תמיד שקט גמור מבחינה פוליטית ומבחינת החברה הערבית) והאפשרות הזו לעבור מגג לגג אפשרה לנו להסתתר במקרה הצורך.

 

המשפחה כללה, חוץ מדוד ודודה וסבתא, 8 אחים: 4 אחים ו4 אחיות, קיבלנו חינוך בבתי ספר יהודיים כמו "רחל שחמון" ו "אליאנס"  החינוך היה ע"פ מתכונת מנדטורית בריטית כאשר הלימודים היו ברמה גבוהה, מאשר בבתי הספר הציבוריים הערבים, בתי הספר הללו נתמכו ע"י השלטון העיראקי.

 

בגלל ייחודיות העדה, בנוסף לתקציבים שנתנו לבתי הספר האלו מהממשלה התקבלו תקציבים נוספים מן הקהילה היהודית, כדי שיהודים ישמרו על זהותם. אנחנו הבנים בעיקר אני ואחי התאום כדורי, שאר האחים היו צעירים מאוד ולא היו עדין בגיל בית ספר, אני ואחי כדורי למדנו בישיבה, לא בתחום הדרשות ולא כחרדים. למדנו כדי להכיר את היהדות ואת ההיסטוריה היהודית , למדנו קרוא וכתוב בעברית. המורה היה רב שלימד אותנו את המנהגים ואת המסורת היהודית, חי המשפחה היו מאוד תוססים, ביקורים רבים של דודים ודודות, ושכנות טובה של שכנים יהודים וערבים. היינו מעורים מאוד בחברה הגבוה של הפקידות הבכירה ותמיד היו אורחים רבים שפקדו את הבית.

 

להמשך סיפורו של דוד, בקישור הבא :"1941 ה"פרהוד" אירוע טראומתי בקרב יהדות עיראק".

תשע"ה  – 2015