מאגר סיפורי מורשת

שמי יובל סגמן, אני מתעד את סבתי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתי, סולי, נולדה בארגנטינה בעיר רוסריו בתאריך 1.10.1950 להורים אאידה ומנואל פיירמן. סבתי היא הצעירה במשפחה, לה אחות בכורה בשם רוזי. הוריה של סבתי נולדו בארגנטינה להורים שהיגרו מרוסיה בפרויקט של הברון הירש, שחילץ את היהודים מהפוגרומים.

כל ילד יהודי שנולד בגולה מקבל שם המתאים והמקובל במקום מגוריו. לסבתי קראו בספרדית – Zulema Leonor , בנוסף, נותנים שם עברי המחבר את הילוד לשורשים היהודיים. לסבתי קראו – שרה לאה. ניתן לה השם שרה לזכרה של סבתה של סבתי מצד אביה.

סבתי התגוררה מהרגע בו נולדה עד גיל עשר יחד עם סבה וסבתה מצד אביה. באותה התקופה לא היה מקרר עם תא הקפאה וסבתה בישלה כל יום אוכל טרי, שלוש מנות בכל ארוחה. סבתא מספרת: "סבתא הודס בישלה על פחמים שלוש מנות בשריות לצהריים ושלוש מנות בשריות לערב והכל היה ..יאמי יאמי.. סבתי ידעה לספר סיפורים מרתקים על החיים שלה ואני מאוד מאוד אהבתי להקשיב לה. במטבח החם והנעים של סבתי ומשפחתה נהגו לשבת כל ערב, להקשיב לסדרה ברדיו ולאכול שטרודלים עם ריבה מיוחדת ובה בוטנים טחונים". כשסבתי הגיעה לארץ היא נהגה לקבל משלוחים של שטרודלים טעימים מסבתה בתוך קופסת פח.

סבתי גדלה בבית יהודי חילוני, מגיל צעיר למדה בבית ספר יהודי בשעות אחר הצהריים בנוסף לבית הספר הממשלתי. היא מאד אהבה ללמוד בבית הספר היהודי. בשנים הראשונות לא היו מורים לעברית ולכן למדה יידיש. בבית הספר התקיימו תחרויות בין הכיתות לאיסוף כספים לקרן הקיימת לישראל, בכל כיתה הייתה קופה לצורך איסוף כספים. הכיתה שאספה את מרבית הכספים זכתה בדגל, שעבר בין הכיתות.

באותה תקופה לא נהגו לחגוג בת מצווה לבנות בארגנטינה. הבנים חגגו בר מצווה לפי המסורת היהודית ואילו לבנות נערכה חגיגה גדולה ביום הולדתן החמש עשרה. בתקופת התיכון סבתי הדריכה בתנועת הנוער "מכבי" שנקרא גם  Hebraica  (hebreo בספרדית זה עברי). בתנועה נהגו לארגן מסיבת פורים לנוער ובמסיבה נבחרה בכל שנה ״מלכת אסתר״. הבחורה נבחרה על ידי הקהל שהצביע במן קלפי. באותה השנה הוחלט לשנות את הכללים, הקהל אינו בוחר עוד, אלא, ועדה שהוקמה לצורך העניין – בראשה עמד המדריך הראשי.

סבתא מספרת: "בשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים בישראל ויהודי ארגנטינה התגייסו לעזור בגיוס כספים דרך המגבית היהודית ובהגעה לארץ כמתנדבים. בצל האווירה חוויתי חוויה טראומטית בבית הספר הממשלתי. חברותי שגדלתי איתן מגיל ארבע מצאו לנכון להושיב אותי במרכז המעגל תוך שהן תוקפות אותי בשאלות על זהותי. אחת השאלות שזכורה לי הייתה אם תפרוץ מלחמה ישראל נגד ארגנטינה, בעד מי אהיה… הרגשתי מאוד מאוימת וזרה במקום הולדתי".

סבתי סיימה את שני בתי הספר בו זמנית בשנת 1968, במגמת הוראה. כל מי שסיים את בית הספר היהודי יכול היה להגיע לארץ לשנת השתלמות בעברית ובהוראת העברית. סבתי וכל חבריה לכיתה, שהיו בסך הכל שישה, נרשמו לפרויקט ועלו לאונייה "תיאודור הרצל" בתאריך 30.12.1968 בנמל בואנוס איירס. הקבוצה הקטנה מרוסריו פגשה באונייה קבוצה של למעלה ממאה 'אמיגוס' ממקומות שונים בארגנטינה והרוב מבואנוס איירס. האונייה עצרה במספר נמלים ותוך שלושה שבועות, בתאריך19.1.1969 עגנה בנמל חיפה. שם חיכה להם אוטובוס שהסיעם לירושלים.

סבתא סולי מגיעה לישראל

השנה במכון גרינברג

סבתא ממשיכה לספר: "הגענו לירושלים בתאריך 19.1.1969 היה חורף קר מאד וירושלים הייתה מושלגת, התארגנו בחדרים בפנימייה ולמחרת התחלנו את לימודנו. המורה שלי לספרות היה המשורר המפורסם יהודה עמיחי. בכל סוף שבוע יצאנו לטייל. בימי שישי, הגענו ללימודים עם תיק מוכן ליציאה". באותה שנה סבתי וחבריה למדו מקצועות רבים בתחום ההוראה והשפה ובכל הזדמנות טיילו וחוו את הארץ, בחופש הגדול הם התגוררו ועבדו בקיבוץ כפר בלום.

יום אחד הגיע לביקור במכון גרינברג זוג חברים של ההורים של סבתא והם סיפרו לה שהוריה ישמחו מאד שהיא תישאר בארץ וכך גם הם יעלו. סבתא מספרת: "הסיפור הזה שינה את חיי כי באותו לילה נפלה ההחלטה להישאר: נשארתי ערה וחשבתי שאם אחזור לארגנטינה אני עלולה לפגוש בחור שלא ירצה לעלות לארץ."

סבתא כתבה מכתב הביתה ובלי לחכות לתשובה סידרה את כל מסמכי העלייה, ואחרי חודש וחצי קיבלה תשובה שההורים לא מסכימים שתישאר לבד בארץ. סבתא לא הייתה מוכנה לוותר, ההורים שלה השתכנעו ובדצמבר 1969 כל חבריה חזרו לארגנטינה והיא נשארה לבד בארץ.

סבתא לבד בארץ

ברגע שסבתא סידרה את כל מסמכי העלייה היא התלבטה מה ללמוד באוניברסיטה בארץ וכשלא ידעה מה להחליט, נרשמה למכינה וקיבלה מגורים במעונות חדשים שניבנו ונקראו בשם "שיכוני האלף".

סבתא סיפרה: "ליוויתי את כל החברים לשדה התעופה. כשהגיעה השעה לעלות לטיסה כל אחד מחבריי ניגש אלי, נתן לי נשיקה ואיחל לי בהצלחה. מצאתי את עצמי לבד, עליתי לאוטובוס לירושלים והגעתי לחדרי במעונות בשעות הצהריים. שכבתי לישון עד למחרת משום שהיה לי קשה להתמודד עם הלבד. מהר מאוד הכרתי שתי חברות במעונות שאף הן עלו מארגנטינה לבדן, והתגוררו במעונות. בנינו לנו מעין קן משפחתי."

סבתא וסבא מכירים

בסוף דצמבר 1969 המכינה ארגנה מסיבת חנוכה לסטודנטים. "ביקשתי מחברתי לחדר, עמליה, שתבוא איתי למסיבה וכשלא הסכימה החלטתי ללכת לבד. כשהגעתי למסיבה בחור אחד שישב עם החבר'ה שלו קם והזמין אותי לשבת איתם, בהתחלה סירבתי (אמרתי שמחכים לי) ובסוף נעניתי. רקדנו ודיברנו, הוא ליווה אותי לחדר ושאל האם הוא יכול לבוא לשתות קפה למחרת ו..הסכמתי." וזה ….הסבא איציק שלי.

במכינה האוניברסיטאית סבתא וסבא היו חברים והתגוררו במעונות. בשנת 1970 ההורים של סבתא הגיעו לביקור בארץ והכירו את סבא ומשפחתו. בזמן הביקור סבא הציע נישואין לסבתא ובשיחה עם ההורים הוחלט שהחתונה תתקיים בירושלים באוגוסט 1971 ללא  ההורים של סבתי. לאחר החתונה החתן והכלה יטוסו לארגנטינה וכך סבתא תפגוש את אחותה שבינתיים התחתנה וילדה תינוקת, אותה סבתא לא הכירה.

סבתא בערב כלולותיה 

בתאריך 9.8.1971 סבא וסבתא התחתנו בבית הכנסת העגול באוניברסיטה העברית בירושלים. הייתה זו חתונה מצומצמת, נערך טקס מרגש מאוד, נערכו צילומים והוגש כיבוד קל. בשעה 21:00 האורחים כבר היו בדרכם הביתה ואילו החתן והכלה המשיכו את החתונה בביתה של חברה. משפחתה של סבתי שלא נכחה בטקס החתונה בארץ, ארגנה מסיבה רבת משתתפים ברוסריו לכבוד החתונה.

"אחרי הביקור בארגנטינה חזרנו לארץ והתחלנו ללמוד באוניברסיטה העברית. סבא למד מזרחנות ואני סוציולוגיה וחינוך. באותה שנה הנהלת האוניברסיטה החליטה לספק מגורים גם לזוגות נשואים. קיבלנו בית שגודלו 30 מ"ר בלבד, צריף על הר הצופים ליד בית הקברות האנגלי בירושלים. הצריף היה קטן אבל נוח ונעים ומסביב משטחי דשא גדולים. סיימתי את לימודי התיכוניים בארגנטינה עם תעודת הוראה ללימוד השפה העברית. בארץ  ניגשתי למבחנים חיצוניים על מנת לקבל תעודת הוראה. עברתי את המבחנים בהצלחה והתחלתי ללמד בירושלים, בתחילה כמורה סייעת ושנה לאחר מכן כמחנכת כיתה א' בבית ספר "תחכמוני."

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וסבי גוייס בצו 8 ושירת בגבול עם מצרים ומעבר לתעלה. סבא השתחרר באפריל 1974. באותו זמן סבתי נשארה במעונות בירושלים המשיכה ללמד וללמוד. בתאריך 12.7.1974 נולדה בתם הבכורה טלי.

איחוד משפחתי

בשנת 1972 עלו לארץ רוזי, אחותה של סבתא, בעלה ושני ילדיהם הקטנים והגיעו למרכז קליטה בכרמיאל. בדצמבר 1973 עלו לארץ ההורים של סבתא וכך כל המשפחה התאחדה אחרי שנים של פירוד.

בתום לימודי התואר של סבא וסבתא וחודש אחרי הלידה של טלי ,דודתי, המשפחה עברה לגור בדירה שלהם בראשון לציון. סבתא התחילה לעבוד כמחנכת כיתה א' בבית ספר ברמלה וסבא השתלב בחברת מוטורולה.

בתאריך 25.2.1977 נולד אבי יואב ("יואב שובב") בבית חולים קפלן ברחובות. כשיואב היה בן שנה סבתא יצאה לשנת השתלמות ועשתה הסבה לחינוך מיוחד. בתום לימודיה החלה פרק חדש כמחנכת כיתה ללקויי למידה. בתאריך 21.3.1984 נולד דודי נדב בראשון לציון. כשנדב היה בן חצי שנה סבא וסבתא נרשמו לפרויקט "מכבים". שנתיים לאחר מכן המשפחה עברה למכבים.

יואב הציל את נדב

סבתא מספרת: "מכרנו את הדירה בראשון לציון ועברנו לדירה שכורה באותו הבניין. בדירה זו לא היו סורגים לחלונות. יום אחד נדב הקטן שמע קולות של ילדים ששיחקו למטה, עלה על המיטה בחדר ההורים, נתלה מהחלון כדי לראות מי משחק למטה ולמזלנו הרב יואב עבר ותפס את נדב ברגליו וכך הציל אותו ממוות".

בישוב מכבים

בתאריך 28.8.1986 המשפחה עברה לישוב מכבים, ישוב בבנייה על הר טרשים קרח. "היינו בין המשפחות הראשונות שנכנסו לישוב והרגשנו חלוצים ממש. 120 משפחות כאשר סביבנו שממה. בנינו ישוב מבראשית וזו הייתה חוויה מכוננת למשפחתנו. המשפחה שלנו גדלה והתפתחה." סבא קיבל תפקיד בכיר בחברת "פלאפון" – סמנכ"ל משאבי אנוש ומנהל. סבתא עבדה כמורה משלבת בבית ספר "המעפילים" בלוד ובמקביל הייתה רכזת חינוך חברתי ושלוש שנים סגנית מנהלת. המשפחה הייתה פעילה מאוד במכבים וכול אחד תרם בתחומו. הילדים היו פעילים מאוד בתנועת הנוער "מכבי הצעיר". טלי הגיעה להיות רכזת התנועה ויואב היה בצוות הטכני. סבא היה במשך שלוש שנים יושב ראש הוועד של מכבים וסבתא התנדבה לוועדת תרבות. טלי התגייסה לצה"ל בתום לימודיה בתיכון האזורי "בית חשמונאי". היא למדה שם מאחר ועדיין לא נבנה תיכון במכבים. טלי שירתה כסמלת מבצעים בגדר הטובה, שם הכירה את גדי, בעלה, שהיה קצין בצנחנים. היה זה בתקופת מלחמת לבנון. הם התחתנו בקיץ 1997 ונולדו להם שלושה ילדים: נטע, תומר ונעמה. את ביתם בנו בישוב "כפר האורנים".

יואב למד במחזור הראשון של תיכון מו"ר – מכבים רעות. הוא התגייס בשנת 1995 ושירת בצה"ל, שם פגש את שלומית. הם התחתנו באוקטובר 2007. נולדו להם שלושה ילדים: יובל, מאיה ואלון. הם בנו את ביתם במושב "סלעית". שניהם עובדים בתעשיית ההיי-טק. נדב גדל בישוב מכבים מגיל שנתיים ולמד בו עד סוף הלימודים בתיכון מו"ר. הוא התגייס לצנחנים ובתום השירות נסע לטיול הגדול בדרום אמריקה. כשחזר ארצה למד רפואה סינית ושם הכיר את תמי, אשתו לעתיד. הם התחתנו באוקטובר 2013 ובנו את ביתם בקיבוץ צרעה. אורי הוא בנם הבכור ובימים אלן, יוני 2020, תמי צפויה ללדת בת בשעה טובה!!

סבא וסבתא עברו ממכבים לישוב כפר האורנים בשנת 2001. מאז הם גרים באושר בביתם בכפר, הנה משפחתם המורחבת:

המשפחה המורחבת

הזוית האישית

יובל הנכד המתעד: למדתי דברים על המשפחה של סבתי שלא ידעתי. נהניתי מהמפגשים השבועיים בהם העשרתי את הידע של סבתי בכל הקשור לטכנולוגיה ולמחשוב. אני לא מאמין שאני אומר זאת – אבל נהניתי ללמוד!!! למדתי מסבתי הכל! אני לוקח מסבתי השראה להמשך חיי וללמידה.

ביני ובין סבתי קיים קשר טוב והתכנית הגדילה זאת הרבה יותר. היה לי מאוד כיף. זו הייתה חוויה עוצמתית ובלתי נשכחת.

סבתא סולי:  יובל סגמן, נכדי היקר, בחר בתוכנית "הקשר הרב דורי" והזמין אותי לספר לו באופן אישי את סיפור חיי. אני מתקשה להביע בכתב את ההתרגשות שאחזה בי שנכדי מתעניין לדעת את קורות חיי. במהלך שנת הלימודים תש"פ נסעתי למושב סלעית, בו נכדי גר ולומד, וביליתי בלספר בהתרגשות רבה את זיכרונותיי, יחד עם סבים וסבתות נוספים. המחנכת האחראית לתכנית ליוותה אותנו ברגישות עניין ומקצועיות רבה. המפגש הקבוע גרם לקרבה מיוחדת ולפן עמוק נוסף בהכרות בין יובל לביני. מגפת הקורונה קטעה את המפגשים ונאלצנו להתקדם בזום. כעת, בשנת תשפ"א, המצגת קורמת עור וגידים ובקרוב מאד נוכל להציג את המוצר המוגמר. אני מודה לכל הגורמים שהגו רעיון כל כך חיובי ועוצמתי המחבר בין דורות. לי אישית הייתה חוויה מיוחדת לחזור לתחנות חיי השונות, תודה!!