מאגר סיפורי מורשת

שמי אירית, נולדתי במצרים להוריי קלמון ביז׳אווי וג’נט שושן, עליהם השלום.

הפוגרומים ביהודים הלכו וגברו מאז הקמת מדינת ישראל. השנה הייתה 1957 כאשר בבית הוריי עבדו משרתים ערבים שגם הם שינו באופן פתאומי את יחסם כלפינו. אבי קלמון היה הכתב הראשי של עיתון "התקווה" הציוני, שחזה את עלית השלטון הנאצי.

מדפי העיתון "התקווה" שיצא לאור בשנת 1936

הכתב הצעיר הזהיר בכתבותיו: "צאו לארץ ישראל, שם התקווה שלנו" עותק מהעיתון נמצא במוזיאון "אנו", בית התפוצות.

באחד הימים נאלצנו לברוח ממצרים בקושי רב. ברקע נשמעו צעקות רמות, "אטבחו אליהוד " (לשחוט את היהודים). הייתי רק בת חצי שנה, אני לא באמת זוכרת את זה. רק כעבור שנים סיפרו אחיי הבוגרים. אני זוכרת שהרגשתי משהו כבד  וחריג בחיתול שלי, אבל לא היה לו ריח, הבריחו בתוך החיתולים שלי תכשיטים כדי שלא יורגש שאנו בורחים ממצרים. בערב הבריחה אימא ארזה את תכשיטיה בחיתול שלי ומסרה אותי אותי לידי אבי, ואחזה באחיי הגדולים.

אירית כפעוטה

יצאנו אל העלטה בדרך לנמל האוניות, אך הדרך הייתה מלאה בערבים שצעקו ודחפו את ההולכים עד שהגיעו אל אבי וכמעט הפילו אותו ואני בזרועותיו. באותו הרגע אמי הסתובבה אל הפורעים והרימה את קולה: "מה אתם עושים? אנחנו כמוכם ערבים, היזהרו לכם!", ואלה נבהלו מפניה המאיימות ונסוגו.

כך התקדמנו עד שאור השחר הפציע והמאפיה הראשונה פתחה את שעריה. הצטיידנו במאפים ובקופסת עוגה מפוארת. היה זה רעיון מבריק של אמי החכמה שמסרה את הקופסא לפקידים, צמאי השוחד, בכניסה לאונייה. וזה הסיבה שנכנסנו לאחר כבוד למעבי האונייה לתפוס את מקומנו אל צרפת.

עד אז חיינו ברמת חיים גבוהה, בשפע ובעושר רב. עם הבריחה, הכל נותר מאחורינו. רק חבילת התכשיטים מוטמנת בחיתול שלי ומעט מזומנים בנעלים ובחזייה של אמי. "סיר הבשר" נשאר במצרים.

הוריי אחיי ואחיותיי היקרים

עלינו על האונייה בדרכנו אל צרפת. בהגיענו אל צרפת התקבלנו בסבר פנים יפות וקיבלנו תנאי מחייה מאוד טובים. אבי היקר היה ציוני בנשמתו ולא מוכן היה לוותר על העלייה לארץ.

בארץ ישראל

כעבור כשלוש שנים, לאחר הכנות, שוב עלינו על אונייה שהביאה אותנו אל ארץ ישראל. כגודל הציפיות כך היו האכזבות שקיבלו אותנו בארץ. אבי נשלח לאולפן ללמוד עברית, בכדי שיוכל לעבוד כעורך דין בארץ. נותרנו עם אימא, חמישה ילדים בלי אבא, ואימא הייתה צריכה לפרנס אותנו. אני כל כך גאה בה, בזכות האומץ והחוכמה שהפגינה.

אימא מכרה את התכשיטים שלה, וקנתה מכונת תפירה. מעולם לא תפרה אך החליטה שהיא תתפור לנשות השכונה וכך תפרנס אותנו. ההצלחה לא איחרה להגיע, שמה הלך לפנייה כתופרת עילית מוכשרת וכולן רצו לתפור אצלה שמלות וחצאיות. כך לא חסר לנו דבר. על שולחננו היו מיטב המאכלים ואני התלבשתי במיטב הבגדים.

אני לבושה במיטב הבגדים פרי עיצובה של אמי היקרה

לאמא היה חוש אופנה מפותח, יוזמה וחוכמה וזה כנראה מה שעזר לה להפוך לתופרת עילית שבעזרתה התפרנסנו בשנים הראשונות בארץ.

אנו לבושים במיטב האופנה בזכות אימא

אבי יצא להשתלמות בשפה העברית בכדי לעסוק במקצועו כעורך דין. אנחנו נותרנו עם אימא לתקופה בת כחודש במהלכה אבא נשאר באולפן ולמד עברית בצורה מרוכזת.

לימים רצה להצטרף לקיבוץ בקרבת מקום. ולדאבוני הסיפור שלו – הכאיב לי לשמוע אותו בבגרותי. מזכיר הקיבוץ דחה אותו, בטענה, שעם שתי ידיים לא יוכל להאכיל חמישה ילדים ואשה. עד היום מהדהד לי המשפט הזה. הייתכן שבאותם זמנים, לא קיבלו משפחות גדולות לקיבוץ? אבי הנעלב לא נתן לזה לפגוע במשפחה. הוא התאמץ ללמוד את השפה העברית, למרות שידע ארבע שפות נוספות. הוא הפך לרואה חשבון של מס הכנסה, ולימים התמחה והפך לעורך דין מצליח. במיוחד זכורה לי התנדבותו של אבי למען הזולת. כל אנשי השכונה שידם לא הייתה משגת, הגיעו אליו והוא עזר להם ללא תשלום.

בזכות הורי ושתי ידיהם, כולנו הפכנו לאנשים יעילים ומועילים לחברה. שני אחיי עורכי דין, והגדול היה מהנדס בכור האטומי. ואחותי היא דוקטור לתזונה. ואני למדתי תואר שני ברב תחומי. כך הצליחו הורי בשתי ידיהם!

משפחתנו

הזוית האישית

אירית: בתוכנית הזאת העלינו זיכרונות מימים עברו שהזכירו לנו ימים טובים וגם פחות טובים, אבל החשוב מכל שסיפרתי את זה לנכדה היקרה שלי שתכיר את סיפור השורשים שלי, והעלייה לארץ ישראל.

שירן: בזכות התכנית הרגשתי שאני מכירה אותך יותר, שמעתי סיפורים מעניינים, ראינו יחד תמונות משפחתיות המספרות על ילדותך במצרים ועל סיפור העלייה לישראל. אני מרגישה שהיתה לי זכות גדולה ללמוד יחד אתך בתכנית, אוהבת אותך המון ומעריכה!