מאגר סיפורי מורשת

שמי נגה מרדכי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובמסגרת המעורבות החברתית בחרתי לתעד את סיפורו של סבי, דניאל קאסוטו.

את סבי, דניאל קאסוטו, לא הכרתי, הוא נפטר בזמן שאמי, חנה, היתה בהריון איתי, נכדתו השמינית. את סיפורו של סבי סיפרה לי שושנה עברון אחותו. שושנה תבדל"א, כיום בת 87, מתגוררת בקיבוץ סעד שבנגב הצפוני.

סבי נולד בא' בתמוז תש"א, 26 ביוני 1941, בזמן הפצצה של בנות הברית על מילאנו שבאיטליה, עיר הולדתו. סבי היה הילד השלישי במשפחתו, בן להוריו, נתן וחנה קאסוטו, אח לשושנה ודוד, אחותו ואחיו הגדולים.

בקיץ 1943, כשסבי היה בן שנתיים, עברה המשפחה לעיר פירנצה. אביהם, סבא רבא נתן קאסוטו, התמנה שם לרב ראשי. סבא דניאל התנתק מהמשפחה המורחבת שנותרה במילאנו ומהסביבה החמה והאוהבת שהכיר. שושנה מספרת שהפרידה היתה קשה לו.

 סבי בילדותו

בסמוך להגעתה של המשפחה לפירנצה, נכנס צבא גרמניה לאיטליה וגורלם של יהודי איטליה הפך דומה לגורל כלל יהודי אירופה. סבא נתן, אב המשפחה, מצא למשפחה מסתור במנזר, והמשפחה נפרדה מהבית ומסבא נתן ונכנסה למנזר להסתתר מהגרמנים. סבא נתן נעלם כמעט לגמרי.

בזמן שהותם במנזר, ילדה סבתא רבתא חנה, אחות קטנה לשושנה, דוד וסבא דניאל– חווה. סבא נתן הגיע לבקר לעתים רחוקות. שושנה זוכרת את השמחה לביקורים האלה ואת הדאגה שעל פניו של סבא נתן בכל פעם שהגיע. הילדים היו רגילים לאבא שמח, מרים ומניף אל על, אבא שהוא איש רציני אבל גם צוחק, ועכשיו פניו אפורות, מודאגות. סבא נתן עסק באותה העת במציאת דרכים מגוונות להצלת יהודי קהילתו ויהודים אחרים שהגיעו לפירנצה מצפון איטליה ומכל קצות אירופה.

במהרה נאלצה המשפחה להימלט מן המנזר ולנדוד שוב רגע לפני שהגרמנים הגיעו לשם בחיפוש אחרי יהודים מסתתרים. בחודש נובמבר 1943, בקור האירופי, שוטטה המשפחה בחיפוש אחרי מסתור מהקור ומהאוייב הנאצי. סבתא חנה, חודש אחרי לידה, נדדה בפירנצה עם עגלת תינוק ושלושה ילדים קטנים, בחיפוש אחרי מקומות לינה ללילה או שניים, תמורת סכומי כסף גדולים.

ואז נעלמה גם סבתא חנה. הילדים מצאו את עצמם בבית סבם וסבתם, הוריה של סבתא חנה. לימים התברר כי סבתא חנה נתפסה בניסיון להציל את סבא נתן מידי שוביו הגרמנים, ושניהם הובלו בסופו של דבר לאוושוויץ.

מביתם של סבם וסבתם התפזרו הילדים, למקומות מסתור שונים. סבא דניאל, אומץ על ידי משפחת לינה ומאריו סנטריני – זוג איטלקים ערירי וטוב לב. שוב פרידה של סבא דניאל ממבוגרים שאהבו אותו, שוב ניתוק ממשפחה חמה ואוהבת.

מאריו ולינה סנטריני אהבו את סבא דניאל והתייחסו אליו כאל ילדם שלהם. הם קראו לו דנילו כדי להסתיר את זהותו היהודית.

המלחמה הסתיימה בפירנצה, בסוף חודש אוגוסט 1944. מן המסתורים השונים, התאחדו, דוד ושושנה, בביתם של סבם וסבתם הורי אימם. סבא דניאל שהיה אז רק בן שלש, נשאר אצל לינה ומאריו סנטריני, הם רצו אותו אצלם, כי חששו שיהיה קשה לו ניתוק נוסף. דוד ושושנה יחד עם סבם וסבתם ביקרו אותו שם. סבא דניאל זכר אותם, למרות שנותק מהם למשך חודשים ארוכים.

המסע הארוך לארץ ישראל

במרץ 1945, כשסבא היה כמעט בן ארבע, לא היה כבר מנוס מהניתוק מהזוג סנטריני, המשפחה עזבה את פירנצה, והתחילה במסע לאורך איטליה כדי להפליג מטורנטו לארץ ישראל. סבא דניאל נפרד בבכי ובכאב עצום ממאריו ולינה סנטריני שהיו הוריו במשך שנה וחצי. גם מאריו ולינה חוו כאב גדול מן הפרידה הזאת, הם הרי קיוו שסבא דניאל יהיה הילד שלהם. הם שבו ואמרו: "אימא שלו מסרה לנו אותו והיא תקבל אותו מידינו."

שושנה היתה הגדולה ביותר משלושת האחים (האחות הקטנה חווה נפטרה במהלך המלחמה בשל הניתוק מאמה, סבתא חנה). שלשת האחים לא ידעו איפה הוריהם ואם הם אי פעם יפגשו אותם שוב ומה שנשאר להם היה אחד את השני וחלק מהמשפחה המורחבת. בשביל סבי שושנה אחותו, שהיתה אז רק בת תשע, היתה כמו אמו. היא מספרת שהוא נתן רק לה לדאוג לו בזמן העלייה ארצה. משפחת קאסוטו היו בתוך הקבוצה הראשונה שעזבה את איטליה ועלתה לארץ.

המסע היה קשה. מסילות הברזל ניזוקו במהלך המלחמה וכך גם קרונות הנוסעים, וכך כאשר ישבו על ערמות חציר ששימשו ככיסאות, עשו את דרכם ממקום למקום בקרונות ומסילות ברזל רעועות. הרכבות באותה תקופה לא היו זמינות בכל יום, מכיוון שהמסילות נזקקו לתיקונים כדי שהרכבת תוכל לעבור.

בזמן המתנתם לרכבות, הם עשו כמה חניות במקומות שונים. אחת התחנות שעצרו בה היתה עיר הסרטים השוממת שליד רומא. עוד תחנה שעברו בה היתה במחנה צבאי נטוש בעיר בארי. בסוף הנסיעה הארוכה הם הגיעו לטורנטו, לאחר מכן הם התארגנו לעלייה לספינה שהייתה אוניית מלחמה קטנה שהפכה לאניית נוסעים ושמה "פרנסיס קטלין". שושנה מספרת שהאונייה הייתה שבירה כמו קליפה של אגוז. סבם פרופסור משה דוד קאסוטו, שחי כבר בישראל, הצליח להשיג להם אשרות כניסה ישראל על ידי ידידו יצחק בן – צבי. תוך זמן קצר הם מצאו את עצמם בדרך לישראל ואחרי שלושה ימים של הפלגה הם ראו את קו החוף של ישראל והתחילו לרקוד ולשיר "אנו באנו ארצה, לבנות ולהבנות בה".

האונייה עגנה ושושנה הבחינה בהמון אנשים מתרגשים, ולא הבינה אם זה לבואם. כשירדו הגישו להם חלב חם ותפוזים. לאחר מכן שושנה הבינה שההתרגשות היתה מכיוון שזאת היתה האונייה הראשונה שהגיע ארצה מאז שחרור אירופה מהנאצים. המשפחה עברה חיטוי ב די.די.טי. המבוגרים הסבירו לילדים שמכיוון שבאו מארצות מלחמה אסור שיכניסו איתם מחלות או חרקים לארץ, לכן נשלחו למחנה עתלית לבידוד. הם היו רק לזמן קצר בעתלית מכיוון שסבם משה דוד הצליח שיצאו מעתלית לליל הסדר, כדי לחגוג אותו ב"בית".

בערב פסח יצאו מעתלית על אוטובוס רעוע, במשך שעות עשה האוטובוס את דרכו מעתלית לירושלים ועצר בתחנה המרכזית ברחוב יפו, בין המלך ג'ורג' וכיכר ציון. הם ירדו לאט לאט מהאוטובוס ומולם עמדה דודה לאה (אחותו של סבא רבא נתן), אישה גדולה וחייכנית שעטפה אותם בחיבוק ענק. לפתע עצרו שתי מוניות ערביות שלקחו את כולם לבית בדרך עזה 22. זה היה ביתם החדש. מחדר המדרגות פרצו בריצה סבתו השניה של סבא ואחות אמו בדמעות אושר. היתה המולה גדולה בביתם מרוב אושר.

הקשר בין סבא דניאל לבין מאריו ולינה סנטריני נמשך באמצעות מכתבים, חבילות (שכללו מכל טוב מפריטי לבוש ועד ממתקים, דברים שלא נראו אז בארץ), עיתוני ילדים וכל מה שיכול היה לשמח את סבא דניאל. סבא דניאל גמל להם באמצעות ציורים שצייר להם ושנשלחו ביד אוהבת מירושלים לפירנצה. אימא שלי מספרת שכשביקרה כאישה צעירה בביתם של מאריו ולינה סנטריני שנים רבות לאחר מכן, מצאה את ציוריו של סבא דניאל ממוסגרים במסגרות זהב ותלויים על קירות הבית. עיתוני הילדים שקיבל סבא דניאל עוררו את סקרנותו ודרבנו אותו ללמוד לקרוא איטלקית ובגיל מאד צעיר, עוד לפני כיתה א' כבר לימד את עצמו לקרוא, וזמן קצר אחרי כן היה מסוגל גם לכתוב להם מכתבים יחד עם הציורים.

שמונה חודשים אחרי שהמשפחה הגיעה לארץ ישראל, בסוף חודש נובמבר 1945, חזרה אל המשפחה סבתא חנה, אמו של סבא דניאל, ששרדה את התופת ושבה מן המלחמה. סבא דניאל לא זכר אותה כלל, שושנה מספרת שהתחברה אליה מייד ואילו דוד חש בתחילה רתיעה מן המראה של אמם, שנשאה איתה את צלקות הסבל הרב שסבלה. בסופו של דבר היו כולם הילדים האוהבים והאהובים של אמא.

סבתא חנה חיפשה עבודה כדי להתפרנס והודות להשכלתה וכישרונותיה קיבלה משרה כלבורנטית במכון לפתולוגיה שבהר הצופים. הר הצופים היה המרכז האוניברסיטאי והרפואי של ארץ ישראל בשנות הארבעים.

הר הצופים היה לקראת מלחמת השחרור חבל ארץ מבוצר למדי, אבל לא היה רצף של שכונות יהודיות בינו ובין ירושלים העברית, ולא נסלל אליו כביש שעקף את השכונה הערבית העויינת שייח' ג'ראח. במהלך מלחמת העצמאות, נותק ההר מירושלים העברית, וההר הפך למובלעת והתנועה אליו התנהלה בשיירות בלבד. עובדי הרפואה על ההר עלו להר פעם בשבועיים במשוריינים בליווי ההגנה ושהו בו עד שהוחלפו על ידי חבריהם, זאת כדי לא להסתכן בנסיעות תכופות.

חודש לפני סיום המנדט הבריטי, עלתה סבתא חנה בשיירה להר הצופים. השיירה נתקלה במארב ערבי בשכונת שייח'-ג'ראח ומאות ערבים המטירו עליה אש עזה. חלק מכלי הרכב הצליחו להיחלץ ולחזור, אך שני אוטובוסים, אמבולנס ומשוריין ליווי, נלכדו במארב. במשך שעות רבות לחמו אנשי השיירה וניסו למנוע התקרבות הערבים לכלי הרכב. אש שנורתה מעמדות ההגנה בעיר ובהר-הצופים וכן משוריינים שנשלחו למקום לא הצליחו לסייע לשיירה. כוחות צבא בריטיים שהיו במקום לא התערבו ולא עשו דבר כדי לסייע, למרות הפניות אליהם. בשעות אחר-הצהריים הצליחו הערבים להעלות באש שני אוטובוסים על נוסעיהם. סבתא חנה שחזרה מן התופת אל ילדיה, נרצחה בדרכה לעבודתה ונפרדה מהם שוב, הפעם לצמיתות.

סבא דניאל ואחיו שושנה ודוד נשארו בביתם של סבם וסבתם בירושלים. סבא דניאל היה תלמיד מבריק, אבל שובב גדול. כשנפטר סבם באופן פתאומי נאלצו הילדים, שבמשך חייהם הקצרים חוו כל כך הרבה אובדנים, להתמודד עם אובדן קשה נוסף. סבתם, שבנוסף לכאב הגדול, מצאה את עצמה מטופלת בשלושה ילדים צעירים התקשתה לעמוד בעומס והמשפחה החליטה להעביר את סבא דניאל השובב לחזקתה של דודתו חולדה בקבוצת יבנה. שוב נפרד סבא דניאל ממשפחתו, מאחיו הגדולים ומהסביבה המוכרת ועבר לגור במקום אחר.

שושנה מספרת שעם כל הקושי בפרידה נוספת סבא דניאל הסתגל במהירות לחיים בקיבוץ בחיק הטבע, באוויר הפתוח. סבא היה חובב טבע מושבע כבר מגיל צעיר.

סבא דניאל וסבתא אסתר – ההיכרות

לימים פגש סבא דניאל בקיבוץ את סבתי אסתר ונשא אותה לאישה. לכבוד חתונתם של סבא דניאל וסבתא אסתר, אחרי ניתוק של יותר מ20 שנה, הגיעו ארצה לביקור מאריו ולינה סנטריני, זוג האיטלקים טובי הלב שהצילו את חייו של סבא דניאל. סבא שמר איתם על קשר לאורך כל השנים והאיחוד המרגש ביום חתונתו היה התחלה של ביקורים הדדיים שלהם בישראל ושל סבא וסבתא וילדיהם באיטליה. הקשר החם עם לינה סנטריני (מאריו נפטר שנים ספורות לאחר חתונתם של סבא וסבתא) נמשך גם לאחר מותו של סבי עד שנפטרה לינה בשיבה טובה בגיל 96.

סבא דניאל וסבתא אסתר הקימו יחד משפחה לתפארת. נולדו להם חמישה ילדים וכיום מונה המשפחה גם 12 נכדים. כל בני המשפחה מתגוררים בישראל.

סבא דניאל נפטר בט' בחשון תשס"ד, 3 בנובמבר 2003 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן.

יהי זיכרו מבורך לעד!

סיפור חייו של סבי דניאל שחווה כל כך הרבה פרידות תכופות ומטלטלות בשנות הילדות שלו ואף על פי כן ולמרות הכל חי חיים מאושרים והקים משפחה לתפארת בארץ ישראל, הוא דוגמה, אחת מיני רבות במדינתנו הקטנה, לעוז הרוח והנחישות שהביאו לתקומתו של עם ישראל בארץ ישראל. סבא תמיד היה אומר "אסור לפחד ואסור להתייאש" ועכשיו אני מבינה טוב יותר מה עומד מאחורי המילים החזקות האלה שלו.

הזוית האישית

נגה: דרך ההשתתפות בתכנית הקשר הרב דורי, יצא לי לשמוע לעומק ולפרטי פרטים את סיפור ילדותו של סבא שלי שאותו שמעתי פה ושם בעבר משברי סיפורים, בעיקר של אימא שלי. הראיון עם דודה שושנה היה הזדמנות לשמוע את הסיפור בפירוט ממי שהיתה עם סבא ועברה יחד איתו את החוויות המתוארות בסיפור. זו היתה הזדמנות להכיר את הסיפור של סבא לעומק. התרגשתי מאד מהסיפור ומהפרידות המטלטלות והתכופות שעבר סבא בגיל כל כך צעיר.