מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של דבורה בן דוד מתנדבת בתוכנית הקשר הרב דורי ,כפי שסופר לרותם וובסטר.

דבורה נולדה בארץ, ברחובות, בשנת 1945. הוריה נולדו בפולין ב 1912 ועלו לארץ בשנת 1939, לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, והגיעו לקיבוץ נגבה

דבורה כיום חברת קיבוץ הזורע, נשואה ליאיר ואמא לשני ילדים. שנים רבות עבדה בתיכון האיזורי. דבורה ממש אוהבת טיולים, צילום, פרחים, עבודה עם ילדים, ציפורים, לראות מופעי מחול, האזנה למוזיקה, טיולים בחו"ל ולשיר.

פינוי הילדים מנגבה במלחמת השחרור

ב 17 במאי, 1948,בפרוץ מלחמת השחרור, התקבלה פקודה מחייבת מהמוסדות, להוציא מידית את הילדים מהקיבוץ. היה חשש גדול שהמצרים יתקיפו. הפקודה נתקבלה באמצע שיחת קיבוץ, ולא היה עליה שום ויכוח. ההוראה התקבלה על ידי החברים בזעזוע גדול מאוד. אני הייתי אז בת שלוש וחצי כמעט.

המטפלות הוציאו אותנו ישנים מהמיטות, ואמרו לנו שאנחנו יוצאים לטיול לילה. היינו כנראה כל כך המומים, שאפילו לא בכינו. לפני שהעלו אותנו על האוטובוסים, אפשרו לילדים הגדולים יותר, לקחת מהמגירה שלהם חפץ שהם אוהבים.

המבוגרים השתדלו מאוד שעם כל ילד יהיה לפחות הורה אחד, אך היו גם ילדים שנסעו ללא הורים, מכיוון שהוריהם נשארו בקיבוץ בתפקידים חיוניים במיוחד. כמו אחיות, אלחוטניות, ולוחמים ולוחמות בעמדות. הגיעה לקיבוץ שיירה של רכבים משוריינים, עליהם נסענו אנחנו ואתנו ציוד רב כמו מיטות ומזרונים.

יצאנו לדרך לכיוון קיבוץ גבעת ברנר. על כביש זה בדיוק חשבו שתעבור שיירה מצרית ולכן הכינו עליו מחסומים, והתכוננו לפוצץ את הגשר שליד שפיר כשתעבור עליו השיירה. החבלנים לא עודכנו על כך שילדי נגבה בדרכם לגבעת ברנר, והם יגיעו תוך זמן קצר לגשר. מפקד חטיבת גבעתי לא עודכן על שיירת הילדים, וכשנשאל אם צריכה לעבור שיירה שלנו הוא ענה בשלילה. החבלנים כבר עמדו לפוצץ את הגשר, כשאחד החבלנים שמע קול בכי של ילד קטן, ונתן הוראה לא לפוצץ את הגשר ולא לירות עלינו. כמעט וקרה אסון  איום ונורא.

גם בכניסה לגבעת ברנר התכוננו חברי הקיבוץ, לאפשרות שתעבור שם שיירה מצרית. בנס, השומר זיהה ערימה של מזרונים ומיטות על המשאית, והורה לחברים לא להפעיל את חומר הנפץ, שהכינו מתחת לכביש.

הגענו לגבעת ברנר לפנות בוקר. קיבלו אותנו מאוד יפה עם שתייה חמה, לחם וריבה. פינו את בתי הילדים שלהם, והשכיבו אותנו לישון בכיתות.

היינו שבועיים בגבעת ברנר. בתקופה הזו טסו הרבה מטוסים מעל הקיבוץ, והיו הרבה הזעקות. כדי להגן עלינו הורידו אותנו לתעלות.

ב- 27.05 העבירו אותנו להרצליה. שם שיכנו אותנו בבית ספר "וייצמן", בית ספר חדש, שעדין לא למדו בו, כיוון שרק השלימו את בנייתו. הילדים הגדולים זוכרים את התקופה בהרצלייה, כתקופה שמחה ומלאת פעילות, מלבד אותם ימים שבהם הגיעו ידיעות על חברים שנהרגו בקרבות.

כאשר היו הפוגות בקרבות, נסעו הגדולים לבקר בקיבוץ וגילו שהקיבוץ נפגע קשות הכל היה הרוס. היינו בהרצליה במשך חצי שנה. בנובמבר 1948 עברנו לנס ציונה. בנס ציונה היינו כשנה. באותה תקופה התחילו לבנות מחדש את הקיבוץ.

סיפורה של תמונה

בחרתי בתמונה של פסל, של הפסל נתן רפופורט, שצולמה בקיבוץ נגבה. לא ידוע מי צילם את התמונה. בפסל רואים לוחם, לוחמת ונער. התמונה מסמלת את הגבורה של קיבוץ נגבה . הפסל מוצב בכניסה לקיבוץ, בבית הקברות בו קבורים החיילים שנהרגו, כשהגנו על הקיבוץ במלחמת השחרור, לידו יש טנק והדמויות של הסמל מעבירות מסר של תקווה.

גלגולו של חפץ

דבורה הביאה פנקס שירים שיצרו אותו בפולין בשנת 1934. את הפנקס קיבלה דבורה מאבא שלה גרשון, הוא לימד את הבת שלו דבורה שירים שהיו רשומים בפנקס. השליחים שבאו מארץ ישראל התארחו בבית שלו ולימדו אותו חלק גדול מהשירים. הוא מבטא את הרצון לחיות בארץ ישראל. חשוב לה שהשירים שבפנקס ישמרו במאגר השירים בארץ ישראל. הפנקס מאוד חשוב לה והיא דאגה לידע אנשים שעוסקים בזמר הישראלי על קיומו וצילומו.

הזווית האישית

רותם: ביה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפור ילדותה של דבורה, ולמדתי על התקופה בה המצרים פלשו לארץ.

דבורה: לי זאת הייתה הזדמנות מצויינת לספר לרותם שהיא בגיל הנכדה שלי, את סיפור הילדות המוקדמת שלי ,שהייתה כולה בצל הפלישה של המצרים לדרום הארץ. חשוב לי שגם בדורות הבאים ידעו על אירועים משמעותיים כל כך, ועל המלחמה הקשה שהייתה בקיבוץ.