מאגר סיפורי מורשת

שמי עתליה פרידמן, נולדתי בחיפה בתאריך 13.12.1941, ערב מלחמת העולם השנייה. אבי, יהודה בריס, נולד בצפת בישראל, ואמי, פרומה בריס נולדה בסוחדניוב, פולין. זו עיירה ליד לודג'. השם 'בריס' פירושו בן רבי יצחק ספר.

אימא שלי הגיעה ארצה בשנת 1936 ורוב משפחתה נרצחה בשואה. על משפחתה שנספתה היא גילתה שנתיים לאחר מכן ואני שמעתי על כך מבת דודה שלי שמצאה את אימא שלי בוכה במרפסת. אבא שלי נולד בצפת בתחילת מלחמת העולם הראשונה, אבא שלו טס לארצות הברית כדי לברוח מגיוס לצבא הטורקי והשאיר בארץ אימא וילד קטן. כשאבא שלי היה בן 5 נפטרה אמו והוא נשאר עם סבתו. שניהם עברו לגור עם הדודה. בילדותו שיחק כדורגל בראש הר מירון והכדור תמיד התגלגל למטה והיה צריך להביא אותו. בגיל 13 התחיל "הרהורי כפירה" והתחיל לקרוא ספרות זרה. באותו זמן הגיע אבא שלו לבקר בצפת ואבא שלי לא רצה לצאת איתו לרחובות כי היה דתי מודרני. בגיל 18 עזב את צפת ועבר לתל אביב העיר החדשה והתוססת.

גדלתי בחיפה ברחוב שהיה קרוב מאוד לטכניון הישן. שיחקנו ברחובות כי היו מעט מאוד מכוניות. אחד המשחקים ששיחקנו היה 'מחבואי קופסא'.  בנוסף לכך שיחקנו "עמודו", "דג מלוח", "טלפון שבור", "טלפון מתוקן", "חמש אבנים", "ג'ולים", "כדור הקפה" והמשחק שהיה האהוב עליי ביותר היה "מחניים". למדתי בבית הספר עממי ג', ששינה את שמו לבית ספר גפן כשהייתי בכיתה ב'. את הדרך לבית הספר הלכתי בצד בתי מגורים כי באותו הזמן נגמרה מלחמת העולם השנייה ופחדתי שתיפול עליי פצצה. למדתי בבית הספר שמונה שנים עם אותם התלמידים ויצרנו חברה מאוחדת ונעימה. יש לי משם שלוש חברות שנשארו עד היום. היינו יוצאות לערבי כיתה כל מוצאי שבת. בסיום בית הספר היסודי, נכנסתי לתיכון שם למדתי ארבע שנים.

לצבא התגייסתי כאשר הייתי בת שבע עשרה וחצי. שירתי בתור פקידה בשדה התעופה של חיפה, הייתי בגדוד נ"מ 881. כשהשתחררתי בגיל 19 וחצי, המשכתי את לימודיי בסמינר למורים ובסיום לימודי קיבלתי תעודת הוראה ונשלחתי לדרום הארץ ללמד. אחרי שלוש שנות הוראה שטתי באוניית "שלום" לארצות הברית, לשיקגו. התחלתי בשיקגו לעבוד כמורה ובמקביל למדתי באוניברסיטה תואר ראשון בפסיכולוגיה. שם בקפיטריה פגשתי את מי שהיה לבעלי: שנינו חיפאים ונפגשנו בשיקגו. נישאנו ונולדו ארבע בנותינו. בתנו הבכורה הנה גבעת שריר, אימא של ארז. נועם שריר, אחיו הבכור של ארז, היה נכדנו הראשון. כל נכד שנוסף למשפחה מוסיף אושר ושמחה לכולנו. ביום הנישואים החמישים שלי ושל גבי חגגנו את חתונת הזהב עם כל המשפחה בצפון. כמו כן, אנחנו נפגשים כולנו בחגים ובאירועים משפחתיים כמו חגיגת הבר מצווה של ארז.

כיום, בחיי הפנסיה, אנחנו שומעים הרצאות, משחקים ברידג' נוסעים לטיולים ובעיקר נפגשים עם בני המשפחה. משפחתינו מאוד מאוחדת ומיוחדת. המסר שלי לדור הצעיר הוא: לשמור על ההורים, להישמע להם ולכבדם.

הזוית האישית

סבתא עתליה: אני מלאת אהבה לנכד הנהדר שלי, הרגשות מציפים אותי בזמן שאני יושבת אתו ויש לי רצון עז לספר לו כמה שיותר על עצמי.

ארז הנכד המתעד: נהניתי מאוד להקשיב ולשמוע את חוויותיה וסיפוריה של סבתא, התכנית והסיפור היו מאוד מעניינים.