מאגר סיפורי מורשת

כבר בילדותי השם חנה היה נחשב לשם קצת מבוגר, אפילו זקן, של הדור הקודם, אבל אמי הבטיחה שאם תהיה לה בת נוספת, היא תקרא לה על שם חמותה, וכך היה.

שמי חנה ברגר, נולדתי בבית חולים הר הצופים בירושלים בשנת 1982 להוריי יצחק ומרים.

תחילת שנות התשעים בירושלים, אני כבר בת עשר. עברו כעשרים וחמש שנה מאז מלחמת ששת הימים. שכונת רמת אשכול בה גדלתי נבנתה מיד לאחר המלחמה. שמות הרחובות בה היו ארץ ישראליים שורשים: רחוב ששת הימים, ים סוף, משמר הגבול, רמת הגולן. התושבים היו משלל העדות, קיבוץ גלויות. שיחקנו בגני המשחקים השכונתיים, בגן חמישה עשר, שנקרא על שם 15 הנופלים, ובגבעת התחמושת, שם היינו עולים על הטנק, שהשאירו למזכרת ורצנו בתעלות. באותה תקופה היה נדמה שהאזור הזה הוא סוף העיר. אף פעם לא ידעתי מה יש אחריו, לא היה כביש או בתי מגורים. סמוך לגבעת התחמושת היתה ספרייה ובית הספר "רנה קסין", שם סיימתי את לימודיי התיכון.

גדלתי בבניין משותף, דירה בת ארבעה חדרים. אני ואחותי בחדר אחד, ושני האחים הגדולים שלי בחדר אחר, חדר הורים וסלון. זוכרת שפעם קיננו יונים על אדן החלון בחדר שלי, זה היה מלהיב, ממש אטרקציה. היום כנראה הייתי מפנה בעדינות. אבי עבד במגזר הציבורי ואמי עבדה בבית בחדר עבודה, שעבר הסבה מפינת אוכל. בשגרה, היינו אוכלים במטבח, אך בחגים היינו פותחים את השולחן בסלון ואוכלים שם. בסלון היתה ספרייה, שהכילה בעיקר ספרי היסטוריה וספרים על קום המדינה, שני כרכים של "דדו" ו"ירושלים לנצח". בתקופה הזו לא היו אפליקציות כך שמדי פעם מצאתי את עצמי מעיינת בספרים, מה שלקח אותי אחורה כמו מסע בזמן, העשיר וחיבר אותי לארץ ישראל. מבעד לחלון שבפינת האוכל עמד עץ ענק בעל גזע רחב מאוד, שנדמה היה ששום דבר לא יכול להזיזו. באחד החורפים ירד שלג כבד שנערם לגובה חצי מטר וכל מה שנשאר מאותו עף מפואר היה חצי גזע. אני זוכרת שלא הבנתי איך זה ייתכן, שמשהו חזק מאוד יכול להישבר. לאחר שהעץ נפל זוכרת שפתאום היה הבית כולו מואר ופתוח.

בימי שישי היתה נשמעת צפירה, שהכריזה על כניסת השבת. אבי היה חוזר מבית הכנסת, מקדש והיינו מתיישבים לאכול ארוחת ערב. גם בבוקר למחרת אבי היה עושה קידוש. את ארוחת הצהריים אמי הניחה על פלטה כי לא היינו מבעירים אש. שמרנו על אווירת שבת לרבות העמדת מיחם מים ומניעה מהפעלת מכונת כביסה. אחה"צ היינו נוסעים לסבתא חנה. (זוכרים את הבטחת אמי?) היא התגוררה בשכונת נחלאות, סמוך לשוק מחנה יהודה ושם היינו נפגשים עם כל הדודים והנכדים. נהנתי מאוד להגיע לשם. היה בחצר עץ תפוזים גדול, עליו סיפר לי אבי ז"ל כמה בילדותו נהנו הוא ואחיו הקטנים לשתות מהמיץ, שסחטו ממנו ולאכול מהריבה, שסבתי הכינה מקליפותיו.

ילדותו של אבי היתה בתקופת המנדט הבריטי, תקופה קשה שבה לא היה השפע שקיים היום, והחורף לא היה החורף של היום. חורף ירושלמי קר מאוד, שבו היתה סבתא מפעילה תנור גז, שהפיץ ריח חזק, אך הקל מעט ויצר אוירה חמימה ונעימה מאוד.

בדרכי לבית הספר היה עץ אורן ענק והיו נושרים ממנו פיניונס – בלוטים, בשפה הירושלמית. היינו אוספים לכיסים ואוכלים במשך היום.

בהמשך הדרך הייתה מכולת ומגדנייה. במכולת היה שלל המצרכים הנדרשים. אחת לשבוע אמי הייתה מפנקת אותי ומביאה לי כסף לשוקו ועוגת גבינה או עוגיית שבלול לארוחת בוקר בבית הספר. זוכרת את השטרות שהיו אז עם דיוקנה של גולדה מאיר. אם היה נשאר לי עודף, הייתי קונה בהם מסטיקים עגולים, שניצבו בכניסה למכולת. אני זוכרת שהיו קונים בעיקר כיכר לחם שחור. מי שקנה לחם לבן, נאלץ לקנות רק חצי כי היה לחם יקר יותר. אז היה קורנפלקס רגיל בלבד וכשאמי הייתה קונה את זה, היה נגמר באותו יום. כשאמי היתה יוצאת לערוך קנייה גדולה, היינו הולכים לסופר הגדול. איזור המעדנייה היה חלק מעניין בסופר הגדול, קצת מפחיד, קצת עצוב. היתה בו בריכת דגים גדולה עם קרפיונים, שממנה היה הקצב מוציא את הדגים שבאו אנשים לקנות. אני מהצד הייתי מסתכלת עליו עד שהפסיק לפרפר. בטבעיות רבה היה הקצב פורס את הדג, ומוסר לקונה, שהעמיסו לעגלה.

הייתי ילדה עצמאית. אמי סמכה עליי ללכת למרכז המסחרי הגדול כבר בגיל מאוד קטן ולשלם מיסים בבנק הדואר. אחת לכמה זמן גם לקחתי חבילה, ששלחתי לאחים הגדולים, ששירתו ביחידות קרביות. חיכיתי שיחזרו לשבת כי מעבר להתרגשות שבכך הייתי אוהבת את המוזיקה, ששמו בפטיפון. הלב שלי היה מתמלא.

גדלתי עם שלוש חברות טובות, ששניים מהן חברות שלי עד היום. הן גרו בהמשך הרחוב. היינו מרבות לשחק בחוץ או בבית במשחקי קופסה. למדנו בכיתה אחת כולנו בבית ספר "יד המורה", שלאחר מכן התאחד עם ביה"ס "מעלות דפנה". למדנו את אותם מקצועות של היום, שפה, חשבון, מולדת ומדעים, שהיה השיעור האהוב עליי. הייתה לנו מעבדה עם חצר צמודה, ושם המורה, עד כמה שהתאפשר, שילבה את השיעור עם הטבע בחוץ. הציון שלי במדעים לא היה גבוה במיוחד. לא זוכרת למה. כמו כן, אהבתי מאוד את שיעורי האנגלית. הלימודים היו מסתיימים ב 12:45 או 13:30 והייתי רצה הביתה לאכול. אהבתי את המחנכת שלי בכיתה א' ו ב'. היא הייתה מקסימה וחייכנית מאוד, אהבה ילדים ואהבה ללמד. הילדים נהגו רוב הזמן בכבוד ונימוס למורים, לפחות ביסודי. העונש שהונהג היה לעמוד בפינת הכיתה והעונש החמור יותר היה לצאת מהכיתה, אך זה קרה לעתים רחוקות.

הייתה לנו טלוויזיה בבית, שתפסה את כל הרוחב של המזנון. אני זוכרת בחופשים את התכנית האחרונה, ששודרה בחצות בדיוק, "פסוקו של יום", ואחריה הופסקו השידורים. בימי שישי ב 17:30 היה קבוע סרט ערבי, שמשום מה משך אותי ועניין אותי. בשלב מאוחר יותר נפתח ערוץ 2, שהופעל לארבע שעות, מ – 08:00 עד 12:00 .

הייתי שנתיים בתנועת הצופים. מאוד נהניתי אבל כשהגעתי לחטיבה הרגשתי שזה פחות מתאים לי. הרבה דברים משתנים במעבר מביה"ס יסודי לחטיבת ביניים. סיום של תקופה. כמו כל דבר בחיים. היום בת ארבעים, מסתכלת על התקופה הזאת בערגה. לא צריך לרוץ הלאה ולחפש את הדבר הבא, לא לחפש לגדול מהר, פשוט להנות מהרגע, החיים עוברים מהר. כשנסענו לאמי בשבתות וחגים, הבחנתי שהגדילו לחדש את המשוריינות שניצבות לצד הדרך בשער הגיא. אלו אותם רכבים שפרצו לעיר במלחמת העצמאות ועליהם נכתב השיר "באב אל וואד". אלה מהוות נקודת ציון לאיתמר, שהנה כבר הגענו לירושלים.

הזוית האישית

אמא חני: זה פרויקט מופלא. מרגש ומנציח את הדור הקודם. נהניתי להיזכר ולספר. אני משערת שאיתמר יתבגר הוא יבחין בסיפור בדברים נוספים שכעת נעלמים מעיניו. מאחלת לאיתמר בריאות ושיהיה ילד שמח. שיזכה לספר את סיפור ילדותו לצאצאים שלו. איתמר מודה לאימא ומאחל לה אריכות ימים בבריאות.

איתמר: היה לי כיף לשמוע על ילדותה של אימי