מאגר סיפורי מורשת

שלום, קוראים לי שמעון אוחנה נולדתי בשנת 1945 בעיר מרקש שבמרוקו. מאחורי תאריך הולדתי יש סיפור מאוד מעניין. במרוקו בעבר לא היו הולכים לבתי החולים בשביל ללדת והיו יולדים את הילדים בבית, אז מכיוון שלא היו יולדים בבתי חולים, גם לא היו מסמכים ותעודות לידה ולכן לא ידעו את תאריך הולדתי.

כשעליתי לארץ כתבו לי בתעודת הזהות שנולדתי בתאריך 00-00-1945. כשהתגייסתי לצבא לא היו מוכנים לקבל את תעודת הזהות שלי מכיוון שזה לא היה תאריך אמיתי, והיו צריכים לשנות את התאריך למשהו אחר, אז שינו את התאריך שלי לכמה אפשרויות: י' בטבת, 1 באפריל ו-1 בינואר (זה אומר הרבה מתנות). כיום מציינים את יום ההולדת שלי רק ב1 באפריל. בתקופה שבה נולדתי הצרפתים שלטו במרוקו, והם לא אפשרו לנו לברוח משם.

כשהייתי בן 9, בשנת 1954, באישון הלילה הגיעו אנשי המוסד למרקש, ולקחו אותנו באונייה לעיר מרסיי שבצרפת. המון אנשים שעלו איתנו לאוניה רצו להישאר בצרפת, אך אבא שלי רצה לעלות לפלסטינה (ככה כינו את ישראל באותה תקופה).

היינו במרסיי שנה שלמה, עד שהגיעה עוד אוניה בשם "ארצה" כדי לקחת אותנו לארץ. שטנו באוניה "ארצה" כחודש ימים עד שהגענו לחיפה. בחיפה היינו במחנה שנקרא "שער העלייה". אחרי כמה זמן הגיעה משאית כדי לקחת אותנו למקום אחר, אבי רצה להמשיך לגור בחיפה ליד אחותו (קראו לה סימי) שגרה בטירת הכרמל. סימי ועוד אח היו הילדים היחידים שנולדו משני ההורים, כל השאר נולדו רק מהורה אחד.

האנשים שלקחו אותנו הבטיחו לו שהם יגורו קרוב לחיפה ולאחותו, אבל הם שיקרו לו. כעבור כמה שעות נסיעה הגענו לחצור הגלילית, שזה לא קרוב כל כך לחיפה כמו שהבטיחו. שם היינו צריכים לגור בצריפים קטנים. חיכינו בחוץ עד שמצאו לנו את הצריף המתאים שבו היינו צריכים לגור ולחיות. שם התחלתי ללכת לבית הספר בערך בכיתה ג'.

אבי היה צריך לעבוד אז הוא הלך לעבוד בדייג בקיבוץ "כפר הנשיא", ואחרי זה הוא גם עבד במקום שנקרא "מטעי האומה" ושם הוא עבד ושתל עצי פרי באזור הגליל, בילדותינו הוא היה מביא לי ולאחים שלי פירות כל יום.

בגיל יותר מבוגר עמדתי להתגייס לצבא. למדתי טכנאות נוף עם חבריי בפתח תקווה, וכל הכיתה החליטה להתגייס לנח"ל במסגרת "גרעיני נח"ל". אבל היינו כיתה די קטנה (כ-20 ילדים), אז חיברו אותנו לכיתה אחרת מבית הספר הריאלי בחיפה. וביחד הקמנו גרעין נח"ל שנקרא "גרעין שגיא".

קצת לפני הגיוס נשלחנו לקיבוץ מנרה בגבול לבנון, כל חבר גרעין "אומץ" על ידי משפחה מהקיבוץ (המשפחה נתנה לנו הרגשה של בית כי היינו רחוקים מהבית האמיתי). אני "אומצתי" על ידי רחל רבין (אחותו של יצחק רבין). משם התגייסנו לנח"ל ועשינו טירונות במחנה 80, ונבחרתי לצאת לפיקוד (להיות מפקד), הלכתי לקורס מ"כים והמשכתי להתקדם בצבא. אחר כך עברתי למשמר הגבול והייתי מפקד גזרת לבנון.

מאוחר יותר חזרתי לצה"ל והייתי מפקד העיר בקרית שמונה והתקדמתי במעלה הדרגות בצבא, והייתי לסגן מפקד חטיבה, ועוד סגנו של שאול מופז שהיה אחר כך רמטכ"ל ושר ביטחון. והמשכתי את שירותי בצבא עד השחרור.

הזוית האישית

אורי הנכד: "היה לי נורא נורא כיף ומהנה ואני למדתי המון המון דברים על סבא שלי וגם הוא קצת נזכר בילדותו ובסיפורו במהלך התהליך."