מאגר סיפורי מורשת

שמי זמירה רינגר, נולדתי בשנת 1942 בבגדד עיר הבירה של עירק.

עליתי עם משפחתי ארצה ביולי 1950, במטוס אמריקאי שזכור לי כמטוס ענק. אני זוכרת מהטיסה את החנייה שעשינו בקפריסין. שם אכלתי את השוקולד הכי טעים שאכלתי בימיי חיי.

כשנחתנו בארץ , קבלת הפנים לא הייתה נעימה במיוחד, למטוס ניגשו אנשים לבושים בלבן שהחזיקו בידיהם פליטיות (מכשיר לריסוס), ובלי התראה פתחו לכיוון שלנו בריסוס, כאשר חומר לבן כיסה אותנו, מכף רגל ועד שערות הראש. אני זוכרת שפרצתי בבכי. הייתי ילדה בת שמונה וחצי, שלא יודעת ולא מבינה למה עושים לנו את זה. כמובן שכל המשפחה שלי הייתה בשוק, ורק לאחר מכן הסבירו לנו שזה רק חומר חיטוי נגד כינים, למרות שלאף אחד מאתנו לא היו כינים. כמובן שזה לא עניין את האנשים האלו, ולקח לנו ימים של רחצה וחפיפה, כדי להיפטר משאריות החומר שדבק בגופינו. בהמשך הגענו למקום שנקרא "שער העלייה" ושם נכנסנו היישר לתוך ביתנים ענקיים, יחד עם המון משפחות, וחילקו לנו אוכל שלא היינו רגילים אליו, והוא לא היה לנו טעים. נשארנו די רעבים ואכלנו רק לחם ושתינו תה.

נשארנו במקום כמה ימים, שהיו מאוד קשים עבורנו, ולאחר מכן העבירו אותנו במשאיות, למקום שנקרא מעברת "כפר אתא". במעברה הכניסו אותנו לתוך צריפים שהיו עשויים מבד עבה, שנקרא ברזנט והרצפה הייתה ריצפת בטון. כמובן שהיה צפוף, כי היינו משפחה גדולה והמבנה היה קטן. המקלחות היו בחוץ והיו מיועדות, לכל האנשים כשיש הפרדה בין נשים וגברים, כך גם השירותים שהיו חור גדול באדמה. אם רצינו לרחוץ פנים ולצחצח שיניים, או לשטוף כלים, הכל היה נעשה בחוץ. לברזיות היה מתקן פח גדול שאסף את המים ונשפך לביוב.

באותה תקופה התחלתי ללכת לביה"ס ולמדתי מהר עברית. הייתי תלמידה מצטיינת, ולכן כל חצי שנה הקפיצו אותי כיתה, עד כיתה ה'. כאשר הגעתי לגיל אחת עשרה וחצי, רציתי מאד  ללכת ללמוד במוסד שהיתה בו גם פנימייה. שם למדו כבר שני בני דודים שלי ואח שלי. אני זוכרת שהתעקשתי, בכיתי, התחננתי ולבסוף הגעתי למוסד החינוכי חקלאי "מגדיאל".

לאחר שנים התברר שזו הייתה החלטה מצוינת שעשיתי, כיוון שהיו לי חיים נפלאים, ונחשפתי לחיי חברה ותרבות. שם פרחתי והתקדמתי בלימודים, וגם הפכתי להיות שחקנית במחזות שהעלו בחגים. היו לי שם חיים טובים בחברת אנשים נפלאים שהיו המדריכים, ואילו לא הייתי מקבלת את ההחלטות הנכונות, מי יודע לאן היו החיים לוקחים אותי.

הזווית האישית

סבתא: נהנתי לספר לנכדי את סיפור העלייה שלי לארץ ישראל.

יפתח: אני הייתי רוצה לאחל לסבתא שלי בריאות, שמחה, אושר, אהבה ונחת.