מאגר סיפורי מורשת

שמי אורית לידרמן,נולדתי בשנת 1966 בקישינב עיר הבירה של מולדובה, שבברית המועצות לשעבר. הוריי נולדו בשנת 1940 ממש לפני תחילת מלחמת העולם השנייה. משפחותיהם הצליחו לברוח למקומות בטוחים שהמלחמה לא הגיעה אליהם, וכך הם ניצלו.

את שמי קיבלתי על שמה של דודתה של אמי. אמי מאוד אהבה אותה והעריכה אותה, מכיוון שהייתה מאוד חכמה ומשמעותית עבורה. הדודה נפטרה זמן קצר לפני שנולדתי ואמי רצתה לקרוא לי על שמה – סוניה, אך באותה תקופה הייתה אנטישמיות, וסוניה זהו שם יהודי לכן אמי לקחה רק את האות הראשונה משמה וקראה לי סבטלנה.

ילדותי

אני ופאני אחותי הקטנה, גדלנו במשפחה עם המון אהבה. הוריי עבדו שעות רבות כדי לפרנס אותנו, אבל הם תמיד מצאו זמן בשבילינו. אמי הייתה לוקחת אותנו לטיולים בטבע, שם היינו אוספים עלים ופרחים, היא לימדה אותנו לייבש אותם בין דפי הספרים ולאחר מכן להדביקם על בריסטול, כך היינו יוצרות תמונות יפיפיות. כל שנה במהלך חופשת הקיץ היינו נוסעים לנופש בים או במקומות מרוחקים ומיוחדים ברחבי ברית המועצות. עד היום נותרו לי זיכרונות נעימים ויקרים מאותה התקופה.

עלייה לארץ

מחוץ לבית הורגשה אנטישמיות, לכן הוריי החליטו שהם רוצים לגדל אותנו בארץ ישראל. באותה תקופה היה את "מסך הברזל". כל המשפחה של אמי נשארו בקישינב והיינו בטוחים שלא נתראה יותר לעולם. זה היה מאוד קשה. במאי 1979 יצאנו ברכבות לכיוון ארץ ישראל. הגענו לווינה כשירדנו מהרכבת ריכזו את כל מי שרצה לעלות לארץ. אחותו של אבי ובעלה ממש רצו לנסוע לאמריקה, אך אבי התעקש שבנותיו יגדלו בארץ ישראל ולא בארץ זרה. כשהגענו למקום אליו הופנינו, נדהמנו לגלות כי חיילים אוסטרים עם כלבים הקיפו את העולים לארץ על מנת להגן עלינו. אוטובוסים הביאו אותנו למבצר ענק בו שהינו מספר ימים עד הטיסה לארץ. יכולנו לראות מהחלונות כי גם כאן החיילים עם הכלבים שומרים על המבצר. לצערנו, נוכחנו לגלות שאנטישמיות באותה תקופה הייתה גם מעבר למסך הברזל. כשירדנו מהמטוס, בארץ הלב התמלא שמחה והרגשנו בטוחים. ההתאקלמות הראשונית הייתה לא פשוטה. הייתי בת 12 וכבר מהימים הראשונים למדתי בבית ספר בכיתה ז', הייתי היחידה בכיתה שלא דיברה עברית. הרגשתי בודדה ולא הבנתי כל כך מה קורה סביבי, הכל היה חדש לי.

תקופת הבגרות

לאחר תקופה קצרה, מצאתי חברות שגרו בשכונה בה התגוררתי, הן היו גדולות ממני בשנה, ולמדו בבית הספר טשרניחובסקי בכיתה ט' לעולים חדשים. מאוד רציתי ללמוד יחד איתן ולכן ניגשתי לבית הספר וביקשתי להתקבל לכיתתן. לאחר שעברתי בחינה מיוחדת במתמטיקה הסכימו לקבל אותי, וכך קפצתי כיתה. לאחר שנה עברתי לבית הספר ליבוביץ'. גם שם הייתה עזרה לעולים חדשים, וקיבלתי תגבורים במקצועות: לשון, ספרות, אזרחות ותנ"ך. בתקופת הבגרויות בכיתה י"ב התחלתי לעבוד על מנת לעזור כספית להוריי אשר קנו דירה. למרות שלמדתי ובו בזמן עבדתי, הגעתי להישגים גבוהים בבחינות הבגרות. ולבסוף סיימתי תיכון כבר בגיל 17.

משפחה וקריירה

בשנת 1984 בגיל 18 התחתנתי ונולדו לנו שני ילדים. למרות גילי הצעיר הרגשתי כי אימהות היא משימת חיי העיקרית. כאשר ילדינו קצת גדלו התחלתי ללמוד פסיכולוגיה ורפואה הוליסטית, ולאחר מכן פתחתי קליניקה בה טיפלתי ולימדתי קורסים בתחום. זכינו לראות את ילדינו מצליחים, הבת התחתנה ולמדה הוראה. הבן התקבל  ללימודים בטכניון כעתודאי. לצערי בשלב כה טוב בחיינו בעלי חלה במחלת הסרטן ולאחר תקופת התמודדות קשה נפטר. חיי נעצרו וכחצי שנה לא תפקדתי. הכרחתי את עצמי לקום ולהתמודד למען ילדיי.

לאחר כשנה נכדתי הבכורה נולדה! הרגשתי בליבי שמחה, זאת הייתה תחושה נפלאה כי שכחתי מהי שמחה, מאותו הרגע חיי שוב קיבלו משמעות והתמלאתי באושר. כיום אני עוסקת ברפואה הוליסטית, ואני סבתא לשלוש נכדות המסבות לי המון אושר.

הזוית האישית

מאיה הנכדה המתעדת: למדתי וגיליתי המון דברים חדשים על ילדותה של סבתא שלי ועלייתה לארץ. בנוסף, נהניתי מאוד לעשות איתה את העבודה. כמו כן, גילתי על הוריה המון דברים חדשים שלא ידעתי לפני כן.

סבתא אורית: שמחתי לשתף את נכדתי באירועים חשובים מחיי, שבהם חוויתי המון שמחה, אהבה אך גם התמודדויות. המסר אשר ברצוני להעביר הוא שצריך להעריך ולאהוב את החיים, את האנשים אשר בחיינו ולעשות את הטוב ביותר שביכולותינו ואז החיים יפתיעו אותנו לטובה.