מאגר סיפורי מורשת

שמי ולדימיר שטיין, נקראתי בשם זה מכיוון שאצל אשכנזים מעניקים שם על קרוב משפחה שנפטר, אך באותה תקופה בברית המועצות הייתה שנאת יהודים ומרוב פחד לקחו את האות הראשונה של סבי (ולול או ולקו) כלומר האות "ו", ונתנו את השם הכי קרוב שיכול להיות. נולדתי בתאריך 31.5.1948 בארץ אזרבייג'ן, בעיר הבירה באקו. שבועיים לפני הולדתי הוכרזה מדינת ישראל כמדינה יהודית עצמית. במשפחתנו אנחנו שני אחים, יש לי אחות קטנה ושמה יפגניה ואני הבכור.

להוריי קראו מיכאל ופניה, הם נולדו באוקראינה. מיכאל אבי עלה לאזרבייג'ן בשנת 1928, ופניה אמי עלתה בשנת 1930. הוריי היו מהנדסים מוכשרים. הם נישאו בשנת 1947 ואני נולדתי שנה לאחר מכן. בעיר באקו ולמדתי בבית הספר מספר 151. בגיל 14 עברנו לגור בעיר תעשייתית הנקראת סומגאיט, במיקרו-שכונה מספר 14, והמשכתי ללמוד בבית הספר מספר 11. שם בסומגאיט הכרתי חברים שאני בקשר עם חלקם עד היום. לאחר סיום הלימודים הלכתי לבדי לעשות תואר בהנדסת חשמל ורדיו.

בין ישראל לברית המועצות לא היו יחסים דיפלומטים וגם לא היו טיסות ישירות לישראל ולכן עלייתנו ארצה היתה בשנת 1990, לאחר מסע ארוך מאוד. בתחילת מסענו הגענו למוסקבה  ושם שהינו חודש שלם אצל אחותי יפגניה, ולאחר מכן עברנו ממוסקבה לפולין, שם שהיינו במלון יומיים, ורק לאחר מכן טסנו ארצה. הגענו ארצה בערב ראש השנה כך שכל המוסדות היו סגורים, לקחו אותנו לבסיס צבאי באזור רמלה ושם שהינו יומיים וקיבלנו תעודות עולה חדש. לאחר מכן נסענו לתל אביב, שם קרובי משפחה שכרו עבורנו דירה בה התגוררנו חמש נפשות: אני, אשתי, שתי בנותיי ואמי.

התחלנו את דרכנו בארץ בכך שבתחילה למדנו עברית במקום הנקרא אולפן, באמצע תקופת הלימודים החלה מלחמת המפרץ. בתחילת המלחמה אחת הרקטות נחתה ליד ביתנו, אז עזבנו את תל אביב ונסענו לאילת, איפה שלא נפלו רקטות, שם שהינו חודש ימים עד סוף המלחמה. בסופה חזרנו לשכור דירה בתל אביב.

עבודתי הראשונה בארץ הייתה חשמלאי בניין. לאחר שמונה חודשים עברנו לדירה שכורה אחרת ברמת גן ובמקביל באותו זמן החלפתי עבודה לטכנאי מכונות. לאחר כמה זמן שהעברית שלי נהייתה טובה יותר, הפכתי להיות טכנאי מכונות פרטי ובמשך כמעט שנתיים הייתי נוסע לכל מקום בארץ כדי לתקן מכונות. לאחר שנתיים הפכתי להיות מנהל עבודה ולאחר חצי שנה הפכתי למהנדס. במקביל, חמותי יום אחד נסעה באוטובוס והכירה אישה דוברת רוסית ובמהלך השיחה בין שתיהן חמותי סיפרה לאישה במה מתמקצעת אשתי, והיא סיפרה לה שהיא ביוכימאית עם תואר שני. אותה אישה הייתה מנהלת מעבדה בתל השומר וכך אשתי הרוויחה את עבודתה הראשונה בארץ בזכות אמה, מה שעזר לנו מאוד באותה תקופה לקנות דירה משלנו בעמליה בנתניה. זמן מה לאחר מכן, אחת מנפשות הבית חלתה, מה שהקשה עלינו מאוד הן כלכלית והן נפשית. לאחר כמה זמן הבריא בן הבית וכולם הודו על כך וסופסוף הצלחנו לחזור לשגרה. לאחר שנים אשתי עברה לעבוד בבנק הדם של מד"א.

הכרתי את אשתי עוד בברית המועצות בשנת 1973, כאשר הייתי נוסע הרבה במסגרת העבודה. שם, באחת מהערים באוקראינה (זפורוז'יה) כשהייתי בעיר, שטתי באונייה ופגשתי שם בחורה והתחלתי לדבר איתה ובסוף השיחה שאלתי אותה אם היא יכולה להכיר לי מישהי ליחסים רציניים והיא ענתה לי שיש לה מישהי בשבילי. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. למחרת התקשרתי לחברה של הבחורה דיברנו וקבענו להיפגש.

למחרת נפגשנו וטיילנו בעיר והבנתי שהקשר יהיה רציני אז הזמנתי אותה למסעדה. למחרת אכן נפגשנו במסעדה דיברנו ונהנינו. לאחר כמה ימים חזרתי לביתי והיינו בקשר טלפוני למשך חודשיים, ואז היא באה אלי וישנה במלון במשך שבוע, נפגשנו ללא הפסקה. לאחר מכן היא חזרה לביתה והתחלנו סבב בינינו: אני בא אליה והיא באה אליי, ככה במשך חצי שנה ואז הצעתי לה נישואים. לאחר שנה בתי הגדולה נולדה ושמה הוא סופי, לאחר שש שנים נולדה בתי הקטנה אילונה. שבוע לאחר יום הולדתה ה 29 של אילונה נולד הנכד הראשון ושמו איתמר. זה היה היום המאושר בחיי, נולד לי נכד ראשון ארבעה ימים בלבד לפני יום הולדתי ומאז אנחנו חוגגים כל שנה יום הולדת ביחד.

כיום אני בגמלאות וחי חיים מאושרים ונהנה מכל רגע עם משפחתי וחבריי. אני שוחה הרבה, מבלה עם נכדיי ללא הפסקה, אוהב להכין עם אשתי אוכל וכל יום אני יוצא לשחות ונהנה מזה. במשפחתנו יש חפץ שעובר מדור לדור. בעבר סבא שלי היה עשיר והוא קנה לכבוד הולדת 18 שעון ושרשרת זהב, השעון כבר לא עובד ואין לו ערך כספי. אך יש לו ערך סנטימנטלי בשבילי.

המסר שלי לדור הצעיר: לפי דעתי צריך להעריך את החיים ולהסתכל על חצי הכוס המלאה, ולא משנה מה – לא להתייאש.

הזוית האישית

סבא ולדימיר: נהניתי ללמוד עם נכדי איתמר. העבודה הייתה מעניינת ותוך כדי לימדתי את איתמר על עברי.

איתמר הנכד המתעד: נהניתי ללמוד עם סבא, למדתי על עברו ועל כל הסיפורים והחוויות שהיו לו בחיים.