מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר קטנה באוקראינה עם קהילת יהודים יחסית גדולה שבה שמרו על מסורת יהודית. זה היה רק חמש שנים אחרי סוף מלחמת העולם השנייה אחרי ניצחון על הנאצים. החיים היו לא קלים אבל כולם היו מאושרים אחרי הסוף של המלחמה ולא דרשו הרבה מהחיים ומהמדינה.

גדלתי כמו כל ילד בברית המועצות: גן ילדים, בית ספר, אוניברסיטה. גדלתי במשפחה שאבא היה עובד בהנהלת חשבונות במפעל, אמא הייתה פקידה בבנק. סבתא שלי מצד של אמא הייתה תופרת ועבדה הרבה מאוד, סבא מצד של אמא נפל במלחמת העולם השנייה.

 

ההורים של אבא גם גרו באותה עיר. יש ל אחות קטנה שנולדה ב-1956. הבעיות שלי בחיים התחילו כשרציתי ללכת ללמוד באוניברסיטה. הבעיה הייתה כשנולדתי קיבלתי את השם ישראל, על שם סבא שלי שנפל במלחמת העולם השנייה. עד לשנת 1967 לא היו לי בעיות עם השם, בשנת 1967 התחילה מלחמת ששת הימים בישראל. וכשרצתי ללכת לאוניברסיטה אמרו לי שעם שם ישראל לא מקבלים אותי מהסיבה הפוליטית ויחסים בין ברית המועצות וישראל. לא הייתה לי ברירה להחליף את השם לאיגור שוורץ ולהיכנס ללמוד באוניברסיטה.

 

התחתנתי ב-1973, נולדו לי שני ילדים. גרנו במוסקבה עד 1990, עד לעליה לארץ. בתקופת אחרי הנישואים החיים שלנו קצת השתנו לטובה. עבדתי בתפקיד טוב , הייתה לנו  דירה טובה במרכז מוסקבה. אפשר להגיד שהחיים היו מסודרים כמו רוב משפחות יהודיות באותה תקופה.

אחרי סיום בית הספר ותחילת הלימודים באוניברסיטה עזבתי את עיר הלידה שלי. כל המשפחה  שלי המשיכה לגור באותה עיר. כל שנה הייתי מבקר את משפחתי. גם כשהייתי נשוא עם ילדים, הייתי בא לבקר את משפחתי ואת חברי הקרובים ולא איבדנו את הקשר עם המשפחה ומקום לידה.   

 

עלייה 

 

אני ומשפחתי עלינו לארץ בשנת 1990. זה הייתה תקופה של התחלה של העלייה הגדולה מברית המועצות. כל יום עלו לארץ אלפי אנשים מכל רחבי ברית המועצות זה היה הזמן הקשה לכל העולים גם למדינת ישראל, כי היה צריך לקלוט המון אנשים, לתת להם את כל התנאים, מקום מגורים, מקום באולפן, ואחרי זה גם מקום בעבודה.

 

תקופת הקליטה הייתה לא פשוטה אבל מאוד מעניינת, אי אפשר היה למצוא עבודה לפי המקצוע וכל אחד היה אמור לעשות הכול בשביל להיכנס לחברה ולהרגיש את החלק שלו במדינה וגם בכל החיים של המדינה. ניסינו להיות חלק מהחברה הישראלית ואני חושב שהצלחנו. הבן שלי עבר את כל השלבים של הקליטה: בית ספר, שירות בצה"ל, לימודים. עכשיו הוא בעל משפחה עם שתי בנות פירה הבכורה ונלי הקטנה.  התחלתי לעבוד בחברת תקשורת, אחר כך קיבלתי הזמנה לעבוד בקבוצה שהתחילה לעבוד במוסקבה בבנייה ושיפוץ שגרירות ישראל בברית המועצות. העבודה הזו נמשכה שנה, אחרי זה חזרתי לארץ. עבדתי כעצמאי, כבעל חברת בע"מ. אני חושב שהצלחנו להיות חלק של חברה ישראלית ואין לי שום חרטות, למרות שהיו הרבה דברים טובים בחיים לפני עלייה הצלחתי לשלב את זה.

היום אנחנו משפחה מאושרת שגרה בדירה טובה בתל אביב. קרוב לבן שלי ומשפחתו (נכדותיי פירה ונלי ). אני גר עם אשתי ובתי. עדיין ממשיך לעבוד. ואני מאוד מאושר וחושב שכל המטרות שלנו שרצינו להשיג ב- 1990 (זמן עלייה)הושגו ועכשיו צריך להמשיך הלאה.

 

העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר, או מחבר המדינות העצמאיות, בשנות ה-90 של המאה ה-20 החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון (על אף שבפועל ברית המועצות כבר לא התקיימה. (ויקיפדיה)

 

תשע"ו   2016