מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאלה זץ. נולדתי ברומניה בשנת 1951.

ברומניה המצב הכלכלי היה טוב, ואני לא  הרגשתי באנטישמיות. ידעתי שאני יהודייה, כי הורי דאגו שאלך לגן יהודי ושמרנו על  ההווי  היהודי. מאז ומתמיד ידעתי שאנחנו רוצים לעלות לארץ ישראל, ולהצטרף למשפחה שם. היינו היחידים שטרם קיבלו את האישור (פספורט). התור לקבלת האישור לקח שנים ואנו זכינו שקיבלנו מהר כל כך – לאחר עשר שנים.

נכנסתי לכיתה א' בבית ספר נוצרי, בו היינו רק שתי בנות יהודיות. שוחררנו מתפילת הבוקר(שאר הילדים כרעו ברך והצטלבו) ועם קבלת האישור שמחנו מאוד .לא יכולנו לקחת את הרהוט שלנו וגם בשאר המטען היינו מוגבלים מאוד. כל החיים של משפחה בת שני מבוגרים ילדה בת שנתיים  וילדה בת שבע, נארזו בשני ארגזי עץ. כמובן  שכל מה שנארז, היה בצמצום, כמו בגדים כלי אוכל ושמיכות. לא לקחנו צעצועים ואפילו מספר התמונות צומצמו. בראש ובראשונה בלי כסף אפילו אם היה. כל זה היה ידוע להורי והוסבר גם לי. העיקר שנורשה לעלות.

כבר בערב הראשון שהגענו לישראל, הוצע לי לעברת את שמי. הסכמתי ומרגע זה לא עניתי לשם אחר. עד היום לא ידוע לי מי היה זה שהציע את השם אריאלה. לא ידעתי אפילו מילה בעברית. בתחילה תקשרתי עם הילדים בעזרת ידיים והצגות. בגלל אילוצי  פרנסה ומגורים, הספקתי ללמוד בכיתה א' ב­שלושה בתי  ספר. המטרה העיקרית שלי הייתה להיות צברית, ולכן לא הייתה גאה ממני כשבתחילת כיתה ב' התפלאו שאני עולה חדשה.

השתכנו בעיר עכו שהייתה ממש כור היתוך. השכנים היו מכל ארצות אירופה וארצות ערב. כל המשפחות היו דלות אמצעים, ואנחנו הילדים היינו משחקים המון ברחוב  במשחקי חוץ. צעצועים לא היו, והשתמשנו גם בכרטיסי רכבת משומשים.

לנו הילדים היתה ילדות נהדרת  האימהות שלנו נעזרו אחת בשנייה, ולמדו מתכונים  אחת מהשנייה. את ההורים שלי לא שמעתי מעולם מתלוננים. הם ידעו שלא יהיה קל ובשביל להיות בארץ הם היו מוכנים לכך.

כשהייתי בכיתה ט' פרצה מלחמת ששת הימים, אנחנו תלמידי התיכון  עזרנו בחלוקת דואר. בעלי שהיה כבר מפקד טנק בשיריון נלחם בגזרה הדרומית. ותקופה ארוכה לא חזר הביתה. במלחמת יום הכיפורים היינו כבר נשואים ובני הבכור נולד. בעלי חזר הביתה רק אחרי חמישה חודשי גיוס. בהמשך נולדו לנו עוד שני בנים. כשהבן הצעיר, אבא של יובל היה בן שנה, פרצה מלחמת לבנון הראשונה, ובעלי היה שוב מגויס מעל שלושה חודשים. גם אני שרתי בצבא ואני מרגישה שזכיתי.

היום אנו  סבים לעשרה נכדים ביניהם שלושה חיילים. אני מודה להורי זיכרונם לברכה שהחליטו לעלות לארץ ישראל ולגדל אותנו כאן.

הזווית האישית

הסיפור נכתב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, על ידי הנכדה יובל זץ שתעד את סיפורה של סבתו אריאלה זץ בבית ספר רעים שבשמשית, בתשפ"ג – 2023.