מאגר סיפורי מורשת

שמי גילה רותם, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

רציתי לספר לך קצת על ילדותי. נולדתי בחולון להוריי, דבורה וזכריה קרואני, ואחות ליורם שהיה כבר בן 7. אבי, זכריה, עבד בעיריית חולון במחלקת ההנדסה. תפקידו היה לתת אישורי בנייה לקבלנים שבנו בניינים בעיר חולון. הוא היה איש מאד פעיל והיה יושב ראש ועד העובדים של עיריית חולון. אמי, דבורה, הייתה עקרת בית ודאגה לכל צרכי הבית. היא בישלה אוכל מאד טעים, אפתה עוגות ועוגיות. בימי שישי הייתה אופה פיתות נהדרות והייתה מחלקת גם לשכנים. הבית היה תמיד מבריק, מסודר, עם רהיטים יפים. עם זאת, תמיד פינקה אותנו והרעיפה עלינו אהבה. אחי, יורם, למד בבית הספר שבשכונה. אני הייתי אחותו הקטנה ולא עניינתי אותו יותר מדי, הוא העדיף את החברים בגילו. כשהייתי בת 11, יורם הלך לצבא. הוא שירת בנח״ל. זו יחידה שבתום השירות בצבא מצטרפים לקיבוצים. יורם סיים את השירות בצבא והצטרף לקיבוץ עמיעד.

אנחנו גרנו בבית עם חצר והשכנים שלנו היו הדודים שלי. למזלי, היה לי בן דוד שגר בבית הצמוד והוא היה כמו אח כי הוא היה גדול ממני בשנתיים ושיחקנו יחד. נהגנו לשחק בחצר הגדולה של שני הבתים. לא הייתה גדר, אז החצר הייתה מרווחת מאד. טיפסנו על העצים, שיחקנו בגולות, אספנו גרעיני משמשים שקראנו להם גוגואים והיינו מקפיצים אותם לתוך בור. ככה לפעמים ׳׳הרווחנו׳׳ ולפעמים ׳׳הפסדנו׳׳.שיחקנו בקפיצות עם שלושה מקלות, תופסת, מחבואים ועוד… בכל השכונה, שגדלתי בה (שנקראה "שיכון ותיקים") היו הרבה ילדים בגיל שלנו. היינו יוצאים אחר הצהריים ומשחקים בחוץ במשחקים שונים. משחקי כדור ועוד. מול הבית שלנו היה גן ציבורי בו היינו משחקים עד הערב. היו לי חברות טובות שביחד אספנו מפיות ועטיפות של סוכריות שקראנו להם ׳׳זהבים׳׳.

האנשים שגרו בשכונה היו, בדרך כלל, כמונו. לא עשירים ולא עניים. הסתפקו במועט ולא היו הבדלים בין בית לבית. ברחוב הקטן שלנו לא עברו כמעט מכוניות, אנשים נסעו באוטובוסים, או רכבו על אופניים. החלבן היה עובר בכל יום ומוכר חלב. מוכר הלחם היה עובר עם עגלה והיינו קונים ממנו לחם. בימי החגים, היו עורכים שולחן ארוך בשתי המרפסות שהיו בלי מחיצה. היו מגיעים גם דודים נוספים לחגוג ביחד. הגברים היו הולכים לבית הכנסת ולפעמים הצטרפנו אליהם. אחר כך, יושבים ביחד וחוגגים. תמיד היה שפע של מאכלים טעימים שכל אחת מהנשים הייתה מביאה. אני זוכרת את החגים כימים נהדרים ביחד.

בזמן מלחמה, לא היו לנו מקלטים. כשהודיעו שאולי תפרוץ מלחמה, היו הגברים חופרים בור באדמה ומרפדים מסביב עם שקים מלאים בחול וכשהייתה אזעקה היינו רצים להסתתר שם. גם אסור היה להדליק בלילה הרבה אורות ושמו וילונות שחורים על החלונות כדי שהאור לא יבצבץ החוצה. באיזור שלנו היה חשש רק ממטוסים של האויבים. אבל, למזלנו, לא קרה כלום. בסך הכל חיינו חיים טובים ויפים עם שכנים וחברים נהדרים ותמיד הייתה עזרה הדדית.

השירות בצבא

כשסיימתי את לימודי התיכון, בגיל 18, נרשמתי ללימודי פיזיותרפיה ובעצם קיבלתי דחייה לשירותי הצבאי. הייתי אמורה ללמוד ארבע שנים ורק אחר כך להתגייס לצבא. לאחר כמה חודשי לימוד, מסיבות שונות, החלטתי שלא להמשיך בלימודים וביחד עם חברה, שהייתה במצב דומה, הלכנו ללשכת הגיוס והודענו להם: “באנו להתגייס”. אני, שהייתי ילדה מפונקת, ביקשתי לשרת קרוב לבית. חברתי, בתיה, ביקשה לשרת רחוק מהבית. בדיעבד, בתיה קיבלה שירות קרוב ואילו אני, נשלחתי לשירות בגדוד הנדסה קרבית.

אבל, לפני הכל, עושים טירונות במשך שלושה שבועות. בטירונות, לומדים איך להשתלב במסגרת הצבאית. בין השאר, היה בטירונות שבוע בו נשלחנו לעזור בקיבוצים שונים. אני נשלחתי עם הבנות במחלקה שלי לעזור בקיבוץ ׳׳החותרים׳׳. ב"החותרים", לפני שפוזרנו לעבודות השונות, הזמינו נשים מהקיבוץ כדי שנוכל להתארח אצלן בכל יום בשעה 4 לקפה ועוגה. המטרה הייתה לתת לנו הרגשה טובה. עמדנו בקבוצה ואז, אשה אחת, בשם לילו ברקאי אמרה: “אני רוצה את זאת” והצביעה עלי. וכך התארחתי אצל לילו, בכל יום בשעה 4 אחר הצהריים. (את הסיבה לכך שאני מספרת זאת, אספר לך בסוף).

בתום הטירונות, נשלחתי לגדוד של הנדסה קרבית ששירת בסיני. סיני הייתה פעם חלק מישראל. התקופה, אחרי מלחמת ששת הימים, תקופת שנקראה ״מלחמת ההתשה״. תקופה של שלוש שנים, בה המצרים לא קיבלו את המצב בו אנחנו שולטים באיזור שנכבש מהם. המצרים הציקו מאד וביצעו הפגזות לאיזור כדי לאלץ את ישראל לסגת מהאיזור. הגדוד שלנו הוצב במקום שנקרא ״הג׳ידי״ והיו לנו חיילים ששמרו לאורך תעלת סואץ. בגדוד היינו שבע בנות, חיילות. כל השאר היו חיילים, בנים. הבנות גרו בצריפים והבנים באוהלים גדולים. לכן ביצענו תפקידים שונים. בהגדרת התפקיד שלי, הייתי משק׳ית חינוך. הייתי ממונה על התרבות. דאגתי להקים ספריה, להביא אמנים להופעות שונות וכו'. במקביל עזרתי במשרדים השונים ולבסוף, השתלבתי במזכירות המפקד. אחת ל שלושה שבועות קיבלנו חופשה ונסענו הביתה לכמה ימים. מדי פעם היו התראות על התקפות מהאוויר ואז היינו יורדים למקלטים. לא קרה שממש הותקפנו. האווירה בגדוד הייתה מאד טובה ויצרנו חברויות נהדרות. אחרי שנתיים וחצי של שירות בצבא, השתחררתי.

כעבור כמה חודשים התחתנתי עם אלכס רותם – סבא שלך. עכשיו נחזור לסיפור של קיבוץ החותרים: לילו, היא אימא של אלכס. בימים שהתארחתי אצל לילו, אלכס היה מגיע לפעמים. ראיתי בחור חמוד וחתיך וקצת התאהבתי בו. נוצר בינינו קשר, שבמשך הזמן התהדק עד שהפכנו לזוג ועד לחתונה…

עץ משפחה

הזוית האישית

גל: מאוד נהניתי מהתכנית שאפשרה לי להכיר יותר לעומק את סבתא. היה לי מאוד מעניין להקשיב לסיפורים שלה. נחשפתי לדברים חדשים שלא ידעתי קודם. היה לי כיף להתעניין בה ובחיים שלה. בגלל שלא התראינו כל כך הרבה בתקופה האחרונה (הקורונה) אז היא מאוד ריגשה אותי ושמחה אותי.

סבתא גילה: הקשר של התיעוד היה מהנה מאד. גל התנהלת בצורה רצינית ובוגרת ואני רואה שאת ממש מתעניינת. הקשר, בעצם, נתן פתח לעוד ועוד שיחות והרחבות בנושאים שונים, הייתי שמחה אם היה אפשר להמשיך עוד. והכי, הכי, אני שמחה וגאה בכך שאת נכדה שלי. באהבה, סבתא.