מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי עדי יפה, כי זה שילוב השמות של שני הסבים שלי: עמנואל ודוד.

נולדתי בשנת 1950 בבית חולים הדסה בתל אביב, זה היה הבית חולים היחיד באזור המרכז. ההורים שלי גרו בנחלת ז'בונטינסקי בבנימינה. זה היה יישוב חקלאי של יוצאי תנועת האצ"ל.

היה לנו בית קטן של שני חדרים, השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. היה לנו משק חקלאי שכלל שלוש פרות, חמש עיזים לחלב בנוסף גידלנו ירקות והיה לנו גם כרם ענבים, לא גדול. היה לנו סוס ששימש לחרוש את השטחים וגם להובלות כמו למשל, להוביל את החלב למחלבה. החיים היו לא קלים באותה תקופה. אנחנו כילדים עזרנו בעבודה במשק, מהיום שידענו ללכת על הרגלים ומאז שאני זוכר את עצמי, תמיד עבדתי במשק של ההורים. גם כשהייתי בבית הספר, מייד, כשחזרתי הביתה, ישר עבדתי במשק. רק הייתי מתפנה להכין את שיעורי הבית.

למרות כל זאת היה מאוד קשה להתפרנס מהמשק ואבא שלי היה עובד בעוד עבודה, כדי שיוכל לפרנס את המשפחה. היינו חמישה ילדים. העזרה והעבודה במשק, אותי זה מאוד חישל, זה לימד אותי להיות מה שאני. באותה תקופה אימא שלי ניצלה את זה שגרנו ביישוב חקלאי וכל האוכל שאכלנו היה בנוי על עשייה עצמית. למשל, מהפירות שהיו לנו אימא היתה מכינה תריכיזים למשקה וריבות. את חלק מהירקות היינו מחמיצים אותם ועושים ירקות כבושים. מהחלב היינו עושים גבינות וכמובן מרקי פירות וירקות. רוב המזון שלנו במשך כל השנה היה מגידול עצמי וזה השפיע על הבריאות שלנו.

בנימינה היתה מושבה עם אנשים מאוד איכותיים ובשירו של אהוד מנור "ימי בנימינה" הוא כותב:

"אנשים אמרו שלום,

חבר היה חבר".

השירות הצבאי בנח"ל – היאחזות צור נתן

זה בעצם מה שעיצב את הילדות שלי. כשהייתי בן 14 הייתי בתנועת נוער בית"ר ויצאנו למחנות ולכל מיני פעילויות בטבע, שם עיצבתי את הבגרות שלי. בתום לימודיי בבית ספר, התגייסתי לצבא ושירתי בנח"ל בגרעין לצור נתן, שהיה היאחזות. הגעתי ליישוב בתחילת דרכו וזה היה מאוד מאתגר. התחלתי לעבוד בדיר הכבשים של ההיאחזות.

ביום יום היינו יוצאים עם הכבשים למרעה, כל השטח מסביב לצור נתן היה הרים. היינו היישוב היחידי בכל האזור. גידלנו ירקות וסיפנים לייצוא כולנו היינו חילים בנח"ל, זה היה כמו קיבוץ קטן, שגם עבדנו בחקלאות וגם הייתה פעילות צבאית כמו בשריון. עם סוף השירות הצבאי שלי נשארתי לגור בצור נתן, אהבתי מאוד את המקום.

התחתנתי עם שוש ובמקביל שירתי הרבה במילואים ואז פרצה מלחמת יום כיפור, וכבר הייתי אבא לאיתי. כשחזרתי לחופשה הראשונה  מהמלחמה הוא היה בן חצי שנה ולא הכיר אותי. לאחר המלחמה יצאתי לקורס קצינים והמשכתי לשרת במילואים עוד 25 שנים בכל מיני תפקידים. במקביל התחלתי לגדל פרדסים במושב והתמחתי בגידול הדרים. בנתיים נולדה לי בת בשם עפרה והיתה לי משפחה שמורכבת משני ילדים.

היום, אני סבא מאושר ונהנה מאוד מנכדי המקסימים.

הזוית האישית

גבע: היה לנו חוויתי מאוד להיות ביחד, אנחנו מאוד קרובים ונפגשים המון. כל פעם למדנו משהו חדש אחד על השני