מאגר סיפורי מורשת

שמי עומר גל, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרתה אני מתעד את סבתא שלי, שרה שטלמן, המשתתפת עמי בתכנית. כך סיפרה לי סבתי שרה:

"לסבתא רבתא שלי קראו שרה, כשהיא נפטרה, אימא שלי החליטה לקרוא לי על שמה ולכן קוראים לי שרה. שם משפתי לפני הנישואים היה שמולביץ', שם המשפחה בא מהמילה שמואל, ובפולניה נהוג היה להוסיף 'ביץ". שם משפחתי הנוכחי הנו שטלמן ואיני יודעת מדוע. אנו צאצאים דור 14 של רבי גרשום אשר חייב את היהודים לשאת רק אישה אחת.

הוריי הגיעו לארץ מצ'נסטוחוב, פולין בשנת 1933. הם עלו מכיוון שהם היו ציונים שרצו להקים מדינה יהודית בארץ, עוד שהיו בפולין אבי שיחק כדורגל בהפועל וינה. הוריי היו חברים של משפחת פרי ושל עוד משפחות שהגיעו יחד איתם לארץ ישראל באוניית "מרקו פולו". אני נולדתי בתל אביב ברחוב לילינבלום 27, שם רק לפני חצי שנה חגגתי יום הולדת 85. עכשיו יש במקום זה מלון. כשהייתי קטנה נסענו לבקר בפולין. לאימא שלי היו חמישה אחים ולאבא שלי היו אחד עשר אחים.

קיבלנו את האישור לצאת מפולין בשנת 1940. זה אישור נדיר לאותה תקופה, וזה הרקע לו: בשנת 1936 הגיעה לארץ תזמורת בשם 'הוברמן' שהקימו את התזמורת הפילהרמונית הישראלית בתל אביב, והיות ואח של אמי ניגן בתזמורת ולא הגיע, אימא שלי רצתה לנסוע לראות מה קרה לאחיה. מתברר שפולנים הכו אותו על רקע אנטישמי והוא היה בבית החולים במצב של צמח. את האישור קיבלנו בזכות זה שאמי הוציאה את הפספורט בישראל, שאז הייתה בשליטת בריטניה, ולכן הנאצים חשבו שאנחנו אנגלים ושחררו אותנו.

אני ואמי הפלגנו לארץ באונייה שנקראת מרקו פולו, לעומת זאת משפחתנו נשארה בפולין ונרצחה במחנה ההשמדה טרבלינקה. בדרך כלל הנאצים הוציאו רכבות בזמן החגים של היהודים." (בזמן ששרה דיברה על משפחתה ניכר היה שקשה לה לדבר על זה והיא מתגעגעת.)

שרה בילדותה עם אמה בפולין

"לא ניתן היה לעלות לישראל ללא סרטיפיקט. אני ואמי קיבלנו סרטיפיקט לאור זה שבארץ היו צריכים עובדים במקצועות מסוימים, אבי היה נגר ואמי הייתה תופרת. אבל אח של אמי (אותו אחד שהלכנו לחפש אותו בפולין ומצאנו אותו בבית החולים) לא הצליח לקבל סרטי]יקט והוא שלח למשפחתי מכתב ביידיש ואני אתרגם אותו: "אתם מודעים לזה שאימא שלי לא תיתן לי אפשרות לעזוב את פולניה (פולין) בדרך לא חוקית (העפלה) אז תשתדלו בשבילי, תלכו, תשלמו ותעשו הכל בשביל שאני אקבל סרטיפיקט. אני בטוח שאתם מבינים אותי, תשתדלו בשבילי, תעשו לי טובה (הוא כתב טובה בעברית) אני מחבק את שרל'ה (אותי) מכל הלב."

בזמן הקראת המכתב שרה מאוד התרגשה ובעיקר בסוף במשפט האחרון שבו היה כתוב שהוא אוהב ומחבק אותה אפשר היה לראות את התרגשותה.

שרה ממשיכה: "אמי מאוד השתדלה אך היא לא השיגה בשבילו את האישור וגם הוא נרצח בטרבלינקה. לפני כמה שנים ביקרתי באנדרטה לזכר היהודים בפולין והנחתי זר לזכרם.

החיים בארץ ישראל

אני ומשפחתי גרנו בחדר אחד ברחוב בורכוב 20 ארבעה אנשים: אבא שמואל, אימא רגינה, איצי (יצחק) אחי ואני. השירותים והמקלחת היו משותפים עם שכנינו. השירותים היו בחוץ, מאוד קרובים לחדר שלנו, מה שהקל עלינו בימים גשומים.

בזמן הכרזת העצמאות עדיין גרנו בבורכוב באותו חדר, הלכנו לרחובות לחגוג את הכרזת העצמאות וכמעט כל מי שהיה בצופים ובכל תנועות הנוער נסע לאלנבי ולרקוד במעגלים הורה, הבה נגילה ועוד המון שירים.

בילדותי הייתי בגן הילדים הפרטי של זהבה, אחת החברות הטובות שלי בגן הייתה אביבה רענני, כשהתבגרה למדה משפטים ועבדה יחד עם החתן שלי באותו משרד כעורכת דין. אני וחברותיי אהבנו לקפוץ בחבל, לשחק בקלאס, בנינו סוכה יחד ובנינו בית עץ ששם נפגשנו ושיחקנו. היו לי המון חברים: בת עמי, רותי ועוד המון חברים, לאחד החברים שלי היה את בית החרושת לקרח, שהיה מאוד חשוב בזמנו מכיוון שעדיין לא היו מקררים והיה צורך לקרר את המזון עם קרח.

הייתי בצופי הקהילה, ופעם אחת בפעולה בצופים, כמעט נמנעתי מלבוא לפעולה מכיוון שהייתי צריכה לשמור על אחי הצעיר שהיה קטן ממני בעשר שנים, אבל רציתי להיות בפעולה אז לקחתי אותו בעגלה קשרתי את העגלה לעץ וישבתי לידו ושמעתי את הפעולה. בדרך כלל הפעולות היו על ארץ ישראל. למדתי בבית הספר תלפיות, שהיה דתי מזרחי. סיימתי את בית הספר וקיבלתי כל שנה תעודה ועליתי כיתה.

בביתי לא היו טלוויזיה או רדיו ושמענו חדשות מפה לאוזן, קראנו חדשות בעיתונים ורוב החדשות היו בקולנוע, כך שכשהלכנו לראות סרטים התעדכנו גם בחדשות. ראינו סרטים כל שבוע.

לא שירתי בצבא, כשהגעתי לגיל שמונה עשרה התייצבתי בשביל להתגייס אך הייתי רזה מדי, נתנו לי חודשיים לאכול בשביל לעלות במשקל, במהלך החודשיים אבי נפטר, והיות ואימא שלי נשארה עם ילד קטן, שחררו אותי מהצבא בשביל לעזור בבית עד שהמצב ישתפר. והמצב לא השתפר, כך שלא התגייסתי. המצב לא השתפר – עד שהכרתי את חנוך וקסמן, בעלי הראשון, הוא פרנס אותנו. ילדתי בן אך נפרדתי מחנוך מכיוון שלא היה טוב בבית והוא לא התנהג אלי יפה. אחרי שהתגרשתי ממנו כבר הייתי במצב טוב כלכלית כי עבדתי בתה"ל, ולכן יכולתי להרשות לעצמי להתגרש.

אחרי שסיימתי את בית הספר המשכתי ולמדתי להיות גננת, אבל את תעודת הבגרות קיבלתי בתור מורה. לא מצאתי עבודה כמורה ולמזלי פנינה, שהייתה מורה שלי, נתנה לי להיות המזכירה של הבן שלה שעבד בתה"ל, וככה התחלתי לעבוד. עבדתי בתה"ל עד שנת 1990 ולאחר מכן פרשתי בגלל מחלה של בעלי השני, אברהם.

הזוית האישית

עומר הנכד המתעד: כשרה סיפרה לי את הסיפור התרגשתי מאוד. היו חלקים שניתן היה לראות שלשרה היה קשה לדבר בשל הנושא הרגיש. במהלך הראיון למדתי רבות על שרה משפחתה, על המלחמה ועל השורשים שלי. הראיון הינו חוויה חשובה שאזכור לעוד הרבה זמן.