מאגר סיפורי מורשת

שמי נילי קרני, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי לי אור, יחד אנו מעלות סיפור משפחתי אל מאגר המורשת של התכנית.

לאימא שלי קראו יפה ולאבא שלי קראו אלכסנדר, שניהם עלו מפולין בה נולדו. אבא שלי נולד בצ'נסטוחובה ואימא שלי נולדה בחלם. אימא שלי עלתה לארץ עם אימא שלה ושני אחיה כשהייתה בת 12 ואבא שלי עלה לארץ לבדו במסגרת תנועת הנוער הציונית "גורדוניה" כשהיה בן 17. שאר בני המשפחה עלו לארץ מספר שנים אחריו.

אחד הסיפורים במשפחה מאותה תקופה קשור לאבא שלי. לקרול, דוד שלי, הייתה ארוסה בפולין אבל הם לא יכלו להתחתן כי הוא היה צריך לעזוב מהר את פולין כדי שלא יגייסו אותו לצבא הפולני (הוא הגיע לגיל שגייסו לצבא). אז אבא שלי, שהיה צעיר יותר בגיל ולא חלה עליו חובת הגיוס, נסע לפולין, התחתן עם ארוסתו של אחיו קרול (נישואים פיקטיביים), הביא אותה לארץ, פה בארץ הם התגרשו ואז דוד שלי קרול התחתן איתה.

על השואה לא דובר בבית, ובמשך שנים הייתי בטוחה שאף אחד מבני המשפחה שלנו לא היה בשואה ולא ניספה בשואה. רק כשאימא שלך הייתה בביקור ביד ושם ועשתה חיפוש במאגרי השמות, היא מצאה דפי עד שסבא שלי, שמחה פיינרייך מילא, וכך נודע לי שהיו לי בני משפחה שנספו בשואה. ארבעת בני המשפחה שנספו בשואה הם: שרה פיינרייך אחותו של שמחה סבא שלי, דוד פיינרייך אחיו, מרים פיינרייך גיסתו (הייתה נשואה לאחיו יצחק) ויעקב פיינרייך, שאינני יודעת מה הוא הקשר המשפחתי המדויק.

טרום הולדתי, הילדות, הנערות, ומלחמת העצמאות

נולדתי בישראל ארבע שנים לפני הקמת המדינה, וגדלתי בתל אביב ברחוב בלוך. לאבא שלי היה בית דפוס בתל אביב, ובתקופה של לפני קום המדינה, הוא היה מדפיס בסתר כרזות עבור ההגנה. זה כמובן היה בניגוד לחוק ומאד מסוכן כי זה פעל נגד הבריטים ששלטו בארץ באותה תקופה, אבל אבא שלי האמין שצריך לתמוך במאבק של המחתרות.

כשהייתי בת ארבע הוקמה מדינת ישראל ופרצה מלחמת יום העצמאות. מיום ההכרזה על הקמת המדינה אני לא זוכרת הרבה. לעומת זאת, יש לי זיכרון מהמלחמה שקשור להפגזות. בזמן המלחמה, כשהיו הפגזות היינו יורדים למקלט. במקלט הייתי פוגשת ילדים נוספים מהבניין וכדי שאנחנו הילדים לא נפחד מהרעש של ההפגזות היו מספרים לנו שהרעש נגרם מאופנועים שנוסעים על הגג.

ביסודי למדתי בבית הספר אחד העם. בית הספר היה רחוק מאד ממקום מגוריי, וכל יום נאלצתי ללכת בערך חצי שעה לבית הספר. אני זוכרת שתמיד אהבתי יותר את המקצועות ההומניים (עברית, ספרות) אבל במיוחד אהבתי אומנות וציור. בבית הספר התביישתי לספר שאימא שלי נולדה בחלם, כי באותה תקופה התפרסם ספר בשם "חכמי חלם" שבו העיר חלם תוארה כעיר של טיפשים.

בשל אהבתי לאומנות וציור למדתי בתיכון בבית הספר לאומנויות ויצ"ו צרפת. שם למדתי אומנות, גרפיקה וציור טקסטיל מוגבר (מגמת גרפיקה).

הוריי אהבו מאוד לשמוע מוזיקה קלאסית, וגם היה להם מנוי במשך שנים רבות לתזמורת הפילהרמונית. אני למדתי לנגן על אקורדיון במשך שנתיים, ואחר כך למדתי במשך שנה לנגן על פסנתר.

חוויה מיוחדת שאני זוכרת מהחיים בתל אביב כשכבר הייתי נערה, קשורה לפולה, אשתו של דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הייתה לנו חבורה בתל אביב והיינו מבלים בשדרות קק"ל (קרן קיימת לישראל) שהיום נקראות שדרות בן גוריון. כמו כל הנערים והנערות, לא היינו מאוד שקטים, ולפעמים, כשהיינו עושים רעש, פולה אשתו של דוד בן גוריון הייתה יוצאת לחלון הבית וצועקת לנו מהחלון להיות בשקט כי דוד  (בן גוריון) ישן.

השירות בצבא, וההחלטה להישאר בצבא 

בגיל 18 התגייסתי לצבא, ושירתי כחיילת במה"ד-תו"ל (מחלקת הדרכה – תורת לחימה) במשך שנתיים. בתום שירות החובה המשכתי לשרת בצבא כאזרחית עובדת צה"ל במשך ארבע שנים נוספות. כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתי עדיין אזרחית עובדת צה"ל במה"ד-תו"ל והתפקיד שלי היה לצייר ולכתוב סימנים מוסכמים על מפות גדולות. באמצעות המפות והסימנים המוסכמים האלה היו מציגים את הקרבות, ומסבירים אותם.

הקמת המשפחה

בגיל עשרים ואחת התחתנתי עם מיכאל קרני ז"ל. הכרתי אותו בגיל 15, התחלנו לצאת בגיל 16, והיינו חברים במשך חמש שנים עד שהתחתנו. לאחר החתונה גרנו בגבעתיים, ארבע שנים לאחר החתונה נולדו לנו שתי בנות תאומות והפכתי להיות אימא במשרה מלאה. שבע שנים לאחר מכן נולדה לנו בת נוספת, ומאז נולדו לי גם שלושה נכדים ושתי נכדות. כיום אני מתגוררת בפתח תקווה בשכונת אם המושבות, קרוב מאד אליכם ואני מאד שמחה שהחלטתי לעבור ולגור פה לידכם.

הזוית האישית

סבתא נילי: לדעתי עבודת תיעוד זו חשובה, כדי לתעד את העבר של המשפחה שלנו.

לי אור: נהניתי לראיין את סבתא שלי ולכתוב את סיפור התיעוד הזה. גיליתי הרבה דברים על המשפחה שלי ועל סבתא שלי במיוחד. למשל: שסבתא שלי ניגנה באקורדיון או שסבא רבא שלי התחתן נישואים פיקטיביים בשביל אחיו הגדול.