מאגר סיפורי מורשת

שמי אהובה שכנאי, נולדתי בישראל בבית חולים מולדה בעיר חיפה בתאריך 17.05.1947 כ"ז באייר, תש"ז.

הוריי

אני בת יחידה להוריי. שמה  של אמי הוא שרה ושמו של אבי הוא חיים. שניהם ילידי פולין. אבי נולד בוורשה ואמי בקליש. אמי עלתה ארצה בשנת 1935 ואבי היה בצבא אנדרס, חבריו מתו מרעב. אבי הצליח לשרוד ועלה בשנת 1944 לקיבוץ עין גב.

הבתים בהם גדלתי

גדלתי ברחוב ברזילי בשכונת הדר. הוריי פינקו אותי יתר על המידה. הם נתנו לי אהבה שלא ניתן לתאר, ובכלל, הם נתנו לי הכל ולא חסר לי דבר.

ברחוב ברזילי ביתי היה מורכב מחדר אחד עם מטבח ושירותים משותפים. בשנת 1950, כשהייתי בת 3, עברנו לרמות רמז, שיכון וותיקים. הבית החדש היה מורכב משני חדרים והול. הוריי ישנו בסלון על מיטות ברזל עם מזרונים עשויים קש, ואילו אני ישנתי בחדר הקטן גם על מיטה דומה למיטת הוריי. בחדרי הייתה ספרייה שעליה היו מונחים צעצועים- בעיקר בובות, גולות וספרים. היו לי 3 כרכים של גן גני, שלעתיד הבאתי לנכדיי.

ביתי היה מוקף בעצי ברוש, דשא ופרחים. היו לנו גם צמחי תבלין, ובנוסף גידלנו בגינה מלפפונים ובצל ירוק. על יד הבית היו גם עץ תאנים ועצי שקדיה. לכל בית היו לולים עם תרנגולות ושובך יונים. אני הייתי אוהבת לאסוף את הביצים ולהביא אותן הביתה. זכור לי, שהיה תרנגול מיוחד שהיה מעיר אותי ואת הוריי בבוקר. השכונה שלי התאפיינה בבתים רגילים עם גגות אדומים. זיכרון שזכור לי הוא, שאבי היה צוחק ואומר שבקיץ המקום נראה כמו שוויצריה ובחורף כמו בית קברות ישן. כיוון, שבחורף הייתה חדירה של מים לבתים ואנשים נהגו למרוח את בתיהם בזפת.

עם הוריי 

ילדותי

בילדותי הייתי נוהגת לשחק בתופסת וקלאס ברחוב גורדון. בנוסף אהבתי מאוד לשחק גולות, לאסוף תמונות חלקות, לאסוף מפיות ולשלוח "שנות טובות" בדואר.

הייתה לי גננת בשם בת שבע. אני וחברי חקי היינו נוהגים לרקוד בכיוון ההפוך ממה שהיא הייתה נוהגת להגיד, ובשל כך הייתה נוהגת להפליק לנו בפולקעס.

באופן כללי, אני חקי ודובי היינו שלושת המוסקטרים, זה התבטא בכך שהיינו הולכים יחד לבית הספר. מעשה קונדס שזכור לי היטב, הוא שאני וחקי החלטנו להתנקם בילדה ושברנו לה את אוסף בקבוקי הזכוכית. כתוצאה מכך עפה לי זכוכית למצח ועד היום יש לי מזכרת קטנה מהמאורע המשעשע. מכיתה א' עד כיתה ח' הייתה לי מחנכת בשם תמר אמרנט. היא הייתה קשוחה, אך אליי היא התייחסה יפה.

הייתי תלמידה טובה. המקצוע האהוב עליי היה טבע. טיילנו הרבה בטבע במרגלות חיפה. היו לי הרבה חברות טובות, ונהניתי להיות בחברתן.

בכיתה ד' הצטרפתי לשומר הצעיר יחד עם בני כיתתי לגדוד להב. הקן היה בזמנו בצריף שאינני זוכרת את מיקומו, לאחר כמה שנים נבנה הקן בכניסה לטכניון. דבר שזכור לי, הוא סלע קומותיים שמתחתיו היינו מדליקים כתובות אש. הייתי נהנית מאוד כאשר היינו עושים אש לילה, היינו שרים שירי ארץ ישראל בשירה בציבור. וכשהתבגרנו היינו נוסעים לעבוד במחנות עבודה בקיבוץ עין דור מול הר תבור. מאוד נהניתי במחנות עבודה. היינו קמים באשמורת הבוקר לעבוד בבציר,  מכיוון, שבשעות הצהריים התחילו להגיע המון דבורים. התלהבתי מכך שהיו ילדים קטנים בקיבוץ. אני תמיד נזכרת איך הם היו רצים בין הממטרות בשביל הכיף. בנוסף, גם מבית הספר  נשלחנו לעבוד בקיבוצים הבאים: משגב עם, מחניים וזיקים. שם עבדנו עם כותנה ונהניתי במיוחד בגלל החברותא.

חוויה שזכורה לי, שנתתי חפץ מיוחד לבני דודי. בשנת 1957 הייתה עלייה מפולין, ודודי הגיע עם שני ילדיו. הוא היה פרטיזני ביערות פולין, ואמי שאלה אותי אם אני  מוכנה לתת לילדיו את הצמיד ושרשרת מגן דוד שלי. וזאת  מכיוון, שעל הצמיד היה  חרוט שמי, ולבת דודתי קוראים גם אהובה. ביתו קיבלה את הצמיד, ובנו קיבל את השרשרת. כיום בן דודי מתגורר בראשון לציון ובת דודתי מתגוררת בבית אריה.

בילדותי 

את מסיבת "בת המצווה" שלי חגגתי בשנת 1959. חגגנו בביתי ולמעשה היו לי שני אירועים: האירוע הראשון היה לחברי  כיתתי, והאירוע השני היה לחברים של הוריי. נהניתי מאוד מאירועי "בת המצווה" שלי.

אהבתי מאוד לצייר, לרקום, לטייל עם התנועה (השומר הצעיר), להשתתף בחוג ריתמיקה, להיפגש עם חברות ואהבתי ללכת לבית קולנוע. זכורה לי הפעם הראשונה שהלכתי לבית הקולנוע.  הסרט שהוקרן נקרא "מלחמה ושלום". הלכתי לצפות בסרט עם השכנים שלי. הם טענו שארדם בסרט, כי אורכו היה כ- 3-4 שעות. הבטחתי להם שלא ארדם. מרוב התרגשות לא נרדמתי.

החג האהוב עליי היה פסח, והמאכל האהוב עליי היה קניידלך וקומפוט. בחגים כל אחד בילה בחיק משפחתו. אני ביליתי עם הוריי בביתי. אמי הייתה נוהגת להכין בחגים דג קרפיון, מרק עם קניידלך, עוף ולקינוח קומפוט.

בילדותי נהגנו לערוך קבלת שבת בביתי. אבי היה עושה קידוש והיו ארוחות טעימות. בשבתות הייתי נוהגת להישאר בביתי לארוחה, ורק לאחר מכן הייתי יוצאת לשומר הצעיר.

שנה לפני הצבא עבדתי בחברת "י. מילר" (לימים כלמוביל). הייתי פקידה במשרד ונערת שליחויות. עבדתי משעות הבוקר עד ארבע. נהניתי מאוד בעבודה, אך החיסרון היה, שסביבת העבודה הייתה עם אנשים מבוגרים ממני.

עם הוריי

שירותי הצבאי

לאחר סיום למודי בבית הספר הייתי צריכה לצאת לקיבוץ נירים לגרעין נח"ל. אך כאב לי הלב לעזוב את הוריי לבד. החלטתי שלא אצא לנח"ל ובמקום זאת בשנת 1964 התגייסתי לצבא באופן רגיל. הטירונות שלי הייתה בצריפין בבה"ד 12. ישנתי באוהל עם עשר חיילות נוספות. אני זוכרת שצעדנו רגלית מצריפין למכון וייצמן ברחובות, ולאחר מכן קיבלתי ספר תנ"ך בטקס ההשבעה. לאחר הטירונות עברתי קורס פקידות מטה בבה"ד 11 בצריפין, הוא ארך כחודש ימים. החוויה היחידה שאני זוכרת היא, שמעוצמת  הקור ששרר ישנו עם הנעליים ועם ארבע שמיכות. לאחר הקורס שובצתי לפיקוד צפון בנצרת. שירתי שם כשנה, והייתי פקידה של קצינת פיקוד צפון. כעבור שנה ביקשתי לעבור לבסיס ב.מ.ב (בסיס חימוש), אשר נמצא בחוף הכרמל על יד ביתי. הייתי פקידה שם עד סוף שירותי בצה"ל.

מה שזכור לי הוא, שהרגשתי שמישהו שמר עליי מלמעלה בכל התקופה מסוף בית הספר. למשל, בעבודה לפני הצבא, אחרי חודש וחצי של ותק החליטו פתאום להעניק בונוסים לעובדים, וגם אני קיבלתי בונוס. דוגמה נוספת היא, שהייתה פקידה מאוד רעה שהגישה נגדי תלונה ונגד המשמעת (יוסקה פרידמן) התעלם ממנה. השתחררתי בדרגת רב"ט בשנת 1966 חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים.

משפחה וקריירה

לאחר שחרורי חזרתי לעבוד ב-"י. מילר". בזמנו היה חוק, שאם אדם עבד בעברו במקום כלשהו והתגייס, לאחר הגיוס מקום העבודה הקודם נשמר. זוהי הסיבה שהחלטתי לחזור לשם. לחברה היו כמה סניפים ואני שימשתי כקופאית ראשית. בסוף כל יום קיבלתי את הסכומים שכל סניף הרוויח והייתה נדרשת  לעשות התאמה. חשוב לזכור, שהכול היה ידני ולא ממוחשב, ולכן זו הייתה עבודה מורכבת.

בשנת 1967, נסעתי לבקר את חברותיי בתל אביב. אני זוכרת, שראיתי את הרכבת נכנסה כבר לתחנת "חיפה מרכז השמונה" ורצתי לכיוונה כדי שאספיק לעלות עליה. מולי התיישב דוד מיכלביץ', הוא הסתכל עליי ואני השפלתי את עיניי. הוא ירד בתחנת בית ליד בנתניה, שם היה המחנה הצבאי שלו (מחנה 890 בבית ליד) בו הוא שימש כמפקד כיתה. הבחנתי, שהוא השאיר לי פתק ברכבת. הוא רשם את כתובתו בחיפה. חברותיי בתל אביב יעצו לי לנסות להתקשר אליו. היו לי הרבה לבטים אם להתקשר, ובסופו של דבר החלטתי שכן, אך לא התלהבתי במיוחד. הוא נקשר אליי והיינו יחד כשנה עד שהחלטנו להתחתן. החתונה הייתה בתאריך 22.10.68 , בהיותי בת 22 בקזינו בבת גלים. החתונה הייתה מדהימה והיו הרבה מאוד אנשים.

פורים בילדותי

נולדה לנו בת, ליאת, שמה הוא על שם אמו של אבי ששמה היה לאה. דותן נולד כשנתיים לאחר ליאת ב-22.11.72. והוא קרוי על שם "עמק דותן" כיוון, שאביו צנח בעמק. גידלתי אותם בביתי ברמות רמז ברחוב חביבה רייק. לבית נכנסתי עם הגרוש שלי לאחר חתונתנו  ואני מתגוררת בו עד עצם היום הזה.

בשנים הראשונות גידלתי את ילדיי ולא יצאתי לעבודה. כשמלאו לי 40 חזרתי לעבודה. עבדתי בהנהלת חשבונות ב"כלמוביל". בעקבות יצר הסקרנות שבי בחרתי לעבוד במספר תפקידים נוספים במחלוקות שונות כמו: פחחות, מכללים, קבלת קהל ועוד. השכלתי היא 11 שנות לימוד בבית ספר פקידותי בהנהלת חשבונות. אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל לאחור, והייתה לי האופציה ללכת ללמוד באוניברסיטה, הייתי בוחרת במקצוע אומנות, כי אני מאוד אוהבת ליצור ולצייר, אך מצד שני, אני חושבת שהדברים החשובים ביותר הם סקרנות וחכמת חיים.

מאז שילדיי נולדו, הייתי נוהגת לקחת אותם להוריי לעשות שם "קבלת שבת". ומה שזכור לי הוא, שבני דותן היה אוהב מאוד לקבל נשיקות מאמי על ראשו. בכלל, אמי ואבי היו בשביל שני ילדיי כמו חצי אלוהים.

בשנת 1982 התגרשתי וחזרתי לשם המשפחה המקורי שלי (חזרתי לשם המשפחה שכנאי). נשארתי יחד עם ילדיי בביתי כאשר ליאת הייתה בת 10 ודותן היה בן 8. כאשר ליאת הייתה בת 12 חגגנו לה בת מצווה בביתי וגם את בר המצווה של דותן עשינו בבית. דותן עלה לתורה בבית הכנסת ברחוב בורוכוב.

בתי ליאת התחתנה עם עידו סמילנסקי בשנת ה-2000. ליאת למדה באוניברסיטת חיפה לימודי ארכיאולוגיה. היא ניהלה במפעל פלקס את הייבוא והייצוא וכיום היא מנהלת בכירה שם (קצינת ציות בנושאי שרשרת אספקה). כיום, ליאת ומשפחתה מתגוררים בבית לחם הגלילית.

דותן למד באוניברסיטת חיפה לימודי ארץ ישראל. לאחר מכן הוא למד אצל נוח הלפרין לימודי עיתונאות. כמו כן הוא למד לימודי משפטים אותם החליט להפסיק באמצע. כיום, דותן עובד בחברת פרסום ומתגורר באחוזה.

יש לי שני נכדים שהם הילדים של ליאת. לנכדתי הגדולה קוראים נטע, היא נולדה בשנת 2004. כיום היא בת 17 ולומדת בכיתה י"ב בבית הספר נהלל. היא אוהבת מוזיקה ואף מנגנת בכינור במגמת מוזיקה בבית הספר. לנכדי השני קוראים יזהר. הוא נולד בשנת 2007 וכיום הוא בן 14. יזהר לומד גם בבית ספר נהלל בכיתה ט'. יזהר משחק הוקי בקבוצת הבוגרים של בית לחם הגלילית ולומד מוזיקה בקונסרבטוריום במזרע. גם הוא מנגן על כינור ובעברו למד תופים. אני אוהבת מאוד את נכדיי ופוגשת אותם על בסיס חודשי.

חופשות ופנאי

בגיל 50 טסתי בטיול מאורגן לאיטליה ולשווייץ יחד עם חברה. הטיול היה למשך 10 ימים וזו הייתה חוויה שזכורה לי לטובה. היה לי מאוד כיף- ביקרתי בקוליסאום ברומא, בפירנצה, בנאפולי, בפיזה ובוונציה. הייתה לי חוויה מדהימה ואפילו שטתי בגונדולה.  בשווייץ ביקרתי בציריך ובכפרים הציוריים. ראינו מערת קרח, עלינו על רכבל במון בלאן והיה נוף עוצר נשימה. בסיום הטיול שטנו לקרפו.

מקום נוסף שביקרתי בחוץ לארץ הוא פאריז. גם לטיול זה נסעתי יחד עם אותה החברה. עלינו על מגדל אייפל, השקפנו על כל פאריז המרהיבה וכמו כן ביקרנו במוזיאון הלובר, שם ראינו את מונה ליזה ונפוליאון.

כיום, סדר היום שלי הוא בעיקר לדבר בטלפון עם חברותיי. אני מדברת במהלך השבוע עם חברות ילדות שלי מגיל 5: שושי מחיפה וגילה ממגדל העמק. כמו כן, אני מדברת גם עם חברות משירותי הצבאי: רונית שמתגוררת בנווה שאנן ומלכה מבית חנניה. בנוסף, בכל יום רביעי יש מפגש שנקרא "פינה חמה" ובו מתקיימת בכל פעם פעילות כלשהי כמו הרצאות ומוזיקה.

כפעוטה עם הוריי

הזוית האישית

אהובה שכנאי: היה לי נחמד מאוד, זו הייתה חוויה מאוד נעימה ומספקת.

ניר סבג המתעד: אני סטודנט שנה שלישית לכלכלה וחשבונאות באוניברסיטת חיפה. נפלה בחלקי הזכות להכיר את אהובה ולשמוע את סיפור החיים המרתק שלה. מלבד סיפור החיים אני ואהובה דיברנו גם על חיי היומיום, על המשפחות שלנו, על התחביבים שלנו ועל הארץ. היה לי כיף מאוד לקחת חלק בכתיבת סיפור חייה וזו הייתה בשבילי זכות גדולה.

סיפור זה תועד במסגרת שיתוף הפעולה בין המיזם החב"די GET חסד ותוכנית הקשר הרב דורי. מיזם GET חסד הינו מיזם חברתי של "סטודנטים למען הקהילה", בו לוקחים חלק סטודנטים ונערים הפועלים למען רווחתם של בני הגיל השלישי, בין הפעולות השונות הם מתעדים את סיפורי האזרחים הותיקים למשמרת לדורות הבאים.