מאגר סיפורי מורשת

שמי אור יהושע ארד, אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית בבית הספר עירוני ד', תל אביב, התשפ"ב.

ליהושע בלט – סבא שלי מצד אמי, שלצערי נפטר כבר לפני 11 שנים, היה סיפור חיים מרתק שמכיל פרקים שלמים מקורות עם ישראל, לפי ואחרי קום המדינה. היה לנו קשר קרוב מאוד. הוא סיפר לי סיפורים מעניינים על חייו, אך בגלל שהייתי ילד צעיר בזמן פטירתו, לא הספקתי לשמוע ממנו הרבה מהאירועים ולהבין את כולם. לשמחתי, ערכה אמי ראיון מצולם איתו, בו הוא מספר את תולדותיו. לקראת כתיבת הסיפור הזה צפיתי בראיון וכך יכולתי לשמוע ממנו ישירות את הדברים וזו הזדמנות בשבילי להכיר אותם לעומק. סבי היה נער בשואה וניצל במסע בריחה מפולין ברחבי ברית המועצות. לאחר תום מלחמת העולם השנייה הצטרף לבית"ר והתגייס לאצ"ל, עלה לארץ באונייה "אלטלנה", נלחם במלחמת העצמאות בגדוד הירושלמי של האצ"ל ונפצע בקרבות על הר ציון. לאחר מכן היה פעיל בתנועת החירות והיה ידיד קרוב ועוזר אישי של מנחם בגין.

בסיפור זה אתמקד בילדותו ונעוריו, בבריחה מהנאצים ובמאבק לחיים עד לתום המלחמה.

יהושע בלט, נולד וגדל בחלם, סמוך לנהר הבוג, שהיה הגבול בין פולין לבין ברית המועצות. בתקופת ילדותו היו בחלם כשישים אלף תושבים, כמעט מחציתם יהודים. רוב היהודים היו דתיים או מסורתיים. מיעוטם היו חילוניים, שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית. בדרך כלל, היהודים חיו עם שכניהם הפולנים הנוצרים בשכנות טובה וללא עימותים מיוחדים. רוב בעלי המלאכה והסוחרים היו יהודים, בעוד שהנוצרים עבדו בעיקר בחקלאות ובתעשייה. לכן, הפעילות המסחרית בעיר הייתה מושבתת בימי שבת וחג והייתה בה תחושה חגיגית. בימים אלו הלכו היהודים לבית הכנסת הגדול שבמרכז העיר וגם ל"שיל" שהיה בית כנסת עתיק, בן יותר מ- 500 שנה, ששכן שם. בעיר התקיימו חיי קהילה תוססים ופעילים, כולל מערכת חינוך ותרבות יהודיות, גם דתיות וגם ציוניות. כמו כן, היו בה מפעלי צדקה ועזרה לזולת ואפילו תנועות נוער, עיתונים ותיאטרון עבריים. כמו כן, התקיימו גם אירועים יהודיים פומביים, כמו תהלוכות חתונה והופעות רחוב לכבוד חג הפורים.

בגיל צעיר נשלח סבי, כמו רוב הילדים היהודים, אל ה"חדר", שם למד את אותיות ה- א'-ב' ואחר כך הלך ל"תלמוד תורה", בו כבר התחילו בלימוד קריאה בתורה ומעט כתיבה. המסגרות הללו היו דתיות והמורים נקראו "מלמדים". בהמשך רצו הוריו של סבי שיקבל גם חינוך עברי-חילוני, שכולל עברית, היסטוריה וספרות. לכן, הוא נשלח ללמוד בבית הספר היסודי העברי-ציוני "תרבות". כך, כבר בילדותו ידע סבי לדבר, לקרוא ולכתוב בעברית ברמה טובה. בנוסף, היה חשוב למשפחה שהילדים ילמדו ברמה גבוהה גם מקצועות כלליים, כדוגמת מתמטיקה ומדעים וכך הלך סבי לבית הספר התיכון הפולני, שהיה נוצרי-קתולי, אך למדו בו גם ילדים יהודים. בתחילת לימודיו שם התייחסו לתלמידים היהודים בכבוד, מורה יהודי לימד תנ"ך פעם בשבוע ובשבת היו התלמידים היהודים פטורים מכתיבה. אך באמצע שנות ה- 30 קמה בעיר, כמו במקומות רבים באירופה, מפלגה אנטישמית, ודברים החלו להשתנות לרעה. המורה למתמטיקה, שהיה חבר בה, השפיל והעניש את התלמידים היהודים. סבי היה תלמיד טוב מאוד, אך סירב לכתוב בשבת. המורה אילץ אותו לעמוד כל השיעור והירבה לשאול אותו בכוונה, אך למרות זאת סבי הצליח לזכור את החומר ולחשב בעל-פה. הדבר הרגיז את המורה, שהיה צועק עליו ומושך בחוזקה באוזניו.

אביו של סבי, ששמו היה צבי-הירש, היה נגר שהתמחה בבנייה ותחזוקה של תחנות קמח, שהיו באותם ימים עשויות מעץ. זה הבטיח למשפחה אספקה קבועה של קמח משובח. כך גם הצליחו האב והאח הגדול לבנות למשפחה בכוחות עצמם בית גדול ומרווח יחסית מעץ, על חלקת אדמה שקנו בשולי העיר. בבית היה תנור לבנים מוסק בעץ, אשר שימש גם לחימום וגם לבישול ואפייה. האם, אסתר-ברכה, הייתה עקרת בית והייתה מעורבת מאוד בפעילויות צדקה ותמיכה בעניים ונזקקים. היא הייתה זו שכיוונה את הילדים ללמוד גם שפה ותרבות עבריות וגם מתמטיקה ומדעים, כיוון שהחינוך וההשכלה היו חשובים לה מאוד. המשפחה אמנם חייתה בתנאים פשוטים, אך הייתה להם די פרנסה לרכישת מזון, בגדים חמים וחינוך טוב לילדים. בתקופת החורף, כאשר לא הייתה עבודה בתחנות הקמח, האב ייצר שרפרפים יפים ואביזרים אחרים מעץ, והילדים היו מוכרים אותם ביום השוק.

סבי סיפר, כי היו מאכלים שאהב מאוד בבית ילדותו ולא טעם כמותם בשום מקום אחר. אלו היו בעיקר דברי מאפה שאמו הייתה מכינה, כמו חלות לשבת ומאכלי חג, למשל אוזני המן ממולאים אוכמניות ופירות יער, שהוא ושאר הילדים ליקטו ביער שבשולי העיר. האם היתה מכינה אותם במגשים גדולים ושולחת אותם לאפיה במאפיה המקומית. כאשר סבי ואחיו היו צריכים לקחת משם את המאפים המוכנים, אכלו חלק מהם עוד בדרך הביתה, כשהם עדיין חמים מהתנור. סבי אמר, שאף פעם לא ישכח את הטעם המיוחד הזה. הוא גם אהב במיוחד תפוחי  אדמה, אך טען שטעמם בארץ אינו טוב כמו אלו שגדלו מתחת למעטה השלג בפולין ומהם היו מכינים מעדנים כמו לביבות 'לאטקעס' לחנוכה ופשטידות בחג השבועות. את אלו הכינו עם חמאה וגבינות, שקנו בשוק מאיכרים כפריים וטעמם היה שונה לדבריו לגמרי מהטעם של מוצרי החלב ה"תעשיתיים" בארץ.

סבי מאוד העריך את היכולות וההתקדמות הטכנולוגיות בעולם ובישראל בפרט. בעיר ילדותו לא הייתה אפשרות לתקשורת או להגעה למקומות מרוחקים. באותה תקופה טיול "רציני" היה בעצם נסיעה בעגלה עם סוסים לאחת העיירות בסביבה או לעיר הגדולה לובלין, המרוחקת כמה עשרות קילומטרים מחלם. הוא אהב את האפשרויות הרבות שנותנת הקידמה הטכנולוגית בכל תחומי החיים.

עוד בילדותו של סבי כבר היו ידועים הסיפורים על 'חכמי חלם' ובכל מקום שהגיע אליו אחר כך שאלו אותו האם הוא מ"חלם של הסיפורים"? התשובה היא שכנראה אכן זהו המקום. האזור וחלק מהמקומות המתוארים בסיפורים אכן מתאימים למיקום ולמבנים שהיו בעיר שלו. סבי לא חשב שהאנשים שם היו חכמים פחות או יותר מאחרים, אבל נהנה מכך שגם שנים רבות לאחר מכן עוד סיפרו בארץ את אותם סיפורים ואמר שבזכותם מקום ילדותו הוא ידוע ומפורסם.

למרות שהיו ציוניים, ההורים של סבי לא עלו לארץ, כי היה צורך לקנות אישורי עלייה ("סרטיפיקטים") או לצאת למסע בלתי חוקי ומסוכן ודברים אלו היו יקרים ומסובכים מדי עבורם. הם גם לא רצו להיפרד מקרובי המשפחה שלהם ומהוריהם הזקנים, שחיו בעיר ובעיירה הסמוכה רייביץ. סבי מספר, כי זאב ז'בוטינסקי ביקר בפולין וגם בחלם עצמה לפני פרוץ המלחמה וניסה להזהיר את היהודים שעליהם לברוח, אולם רובם הגדול לא האמין שהסכנה כה קרובה וגדולה.

כשהיה סבי בערך בן 17, באחד בספטמבר 1939, פלשו הגרמנים לפולין והחלו בפעולות אנטישמיות נגד היהודים, שהלכו והתגברו. בתחילה הטילו מגבלות שונות וגייסו אותם לעבודה בכפייה עבור הצבא הגרמני. בסוף אותה שנה כבר ביצעו הנאצים לראשונה באירופה פעולה מאורגנת של רצח יהודים, שהתרחשה ממש בעיר חלם. בתחילת דצמבר הם אספו את כל הגברים היהודים הבוגרים מהעיר ומהעיירות השכנות ואילצו אותם לצעוד בשלג ובכפור כמה ימים, כמעט ללא מזון, וכל מי שנפל או התעכב בדרך ירו בו. זה נקרא "המצעד הגדול" ובו נרצחו כ- 3,000 יהודים וביניהם אבא של סבא שלי.

לאחר מכן, אמו של סבי אמרה לו ולשני אחיו הגדולים, תנחום ואפרים, שהם חייבים להימלט משם. הם  חצו את נהר הבוג, בעזרת דייג פולני שהסתיר אותם בסירתו תמורת כסף, והבריחו את הגבול לברית המועצות. האם והאחות הקטנה הדסה נשארו בחלם, משום שידעו שיתקשו לעמוד במסע ולא האמינו שהנאצים ירצחו גם נשים. לאחר המלחמה התברר לאחים, שאמם נרצחה במחנה סוביבור והאחות, שעבדה במטבח במחנה של קצינים נאצים מחוץ לעיר ושרדה עד לסוף המלחמה, נורתה על ידם ממש בימי המלחמה האחרונים, כאשר כבר היו בנסיגה ובריחה ובכל זאת לא רצו להשאיר אף יהודי חי.

מסע הבריחה והנדודים של שלושת האחים בתוך ברית המועצות נמשך כל שנות המלחמה. כל פעם שקו החזית זז קדימה, עם התקדמות הנאצים מזרחה, הם ברחו לאותו כיוון. כך, הם נדדו ברכבות וברגל מרחקים גדולים מאוד והגיעו עד לערים טשקנט ובוכרה, קרוב לגבולות עם איראן והודו. אחרי הקור המקפיא והרעב ששררו בחלקים רבים בדרך, סבי מתאר כי מקומות נידחים אלו היו בעיניהם כמעט גן עדן, כיוון שמזג האוויר שם היה חמים והיה בהם יותר מזון זמין. המסע כולו היה רצוף סכנות, רעב ומחלות, אך הם לא היו תחת השלטון הנאצי ולכן, למרות כל הקשיים, היה מצבם טוב יחסית לזה של היהודים שנותרו בפולין, אשר כמעט כולם נרצחו.

האח הבכור, תנחום, הספיק ללמוד מאביהם את מלאכת הנגרות. הוא לימד אותה את שני האחים הצעירים וכך הם עבדו עבור הצבא האדום בעבודות נגרות שונות והצליחו להשיג מזון ומחסה. החיילים כינו אותם "בריגאדה בלט". תנחום טיפל באחים הצעירים כמו הורה. בתקופה של רעב קשה הצליח לקנות מאיכר דלי מלא דבש. כל יום המיס כף דבש במים רותחים, שאותם לקח ממנועי הקיטור בתחנות רכבת בדרך, ונתן להם לשתות, על מנת שיתחממו ויתחזקו. באותה תקופה סבי חלה בטיפוס קשה והיה בטוח שעומד למות. החיילים אמרו לאחיו שיבנו לו ארון קבורה. אולם המפקד הרוסי של המחלקה עבורה עבדו שלח אותו לבידוד בבית חולים צבאי מאולתר. שם טיפלו בו ונתנו לו תרופות וחמאה, שהיו ממש אוצר יקר ונדיר באותו זמן והוא החלים. כאשר חזר משם, היה כל כך רזה וחיוור, שאנשים נבהלו ואמרו שהוא "מת מהלך". אך הוא היה צעיר וחזק והחלים. מאז תמיד הכיר תודה לרוסים שטיפלו בו וקיבלו אותו ואת אחיו כשווי זכויות, למרות שידעו שהם יהודים. הוא למד לקרוא ולכתוב רוסית היטב, סיים קורס של נהגי אמבולנס ואף עבד בכך בשנים האחרונות של המלחמה.

עם סיום המלחמה החלו האחים בדרך הארוכה חזרה מערבה. למרות שכל שנות המלחמה הקפידו מאוד להישאר יחד, עם חזרתם לפולין בתחילת 1946, נפרדו דרכיהם. האחים הגדולים החליטו לחזור לחלם ולראות מה קורה בה. סבי החליט שאינו רוצה לחזור למקום שהיה ביתו ושם נרצחו בני משפחתו וחבריו ואכן לא שב לחלם כל חייו. סבי הבין שהוא חייב למצוא לעצמו חיים חדשים בארץ ישראל ולהילחם על עצמאותה, כדי שליהודים תהיה מדינה משלהם, בה יחליטו על גורלם בעצמם. כך החל לבדו, ללא קרוב או רכוש כלשהם, בפרק נוסף ונועז במיוחד של חייו, הכולל פעילות במחתרת, עלייה לארץ ולחימה.

מסר שסבי הדגיש בסיפורו ושלמדתי ממנו הוא, שגם אם הרוב חושב אחרת ממך, זה לא אומר כלל שעליך לוותר על דעתך או דרכך האישית ושאדם צריך לפעול על פי האמונה, המחשבה והתחושות שלו. הוא עשה כך שוב ושוב במסע של חייו: תחילה בחר להימלט מפולין, כאשר רבים אחרים עדיין חשבו שלא כדאי להסתכן במסע וכך שרד; הוא ואחיו הלכו במסלול ייחודי משלהם, שלא כמו שאר הפליטים ברוסיה הם עבדו עם הצבא המקומי וזכו להגנה ולמזון. כאשר הרגיש שהדבר נכון עבורו, העדיף סבי אפילו להפרד מאחיו ולא לחזור לחלם. לבסוף בחר שלא להמתין להעפלה או לעלייה רגילה, אלא להצטרף לאצ"ל ולעלות ארצה ב"אלטלנה".

סבי אמר גם שלא התגעגע לדבר מן העבר (חוץ מאשר למאכלים של אמו) וכי החיים בארץ, למרות הקשיים שהיו לו כאן תחילה וגם במהלך השנים, היו טובים יותר מכל מה שיכול היה לדמיין שיגיע אליו בצעירותו. בעיניו הדבר החשוב ביותר, הוא שבישראל אנו עצמאיים ובעלי שלטון וצבא משלנו. הוא האמין, כי אסור שנוחות או עושר יהיו השיקול היכן לחיות ושאין ליהודים אף מקום מתאים אחר חוץ מהארץ. זהו דבר נוסף שאני מעריך אצלו ולומד ממנו.

אחרי שסבי נפטר, ביקשתי מהוריי להוסיף את שמו לשמי ולקראת בר המצווה שלי עשינו טקס משפחתי קטן שמציין זאת ואף הוספנו באופן רשמי את השם 'יהושע' לתעודת הזהות שלי.

יהושע בלט (ראשון משמאל) עם חברים מהאצ"ל, בריבולי, איטליה 1947

יהושע בלט (ראשון משמאל) ברקע האונייה "אלטלנה" השרופה, תל אביב 1948

יהושע בלט (חובש כובע מימין) עם חבר מהגדוד הירושלמי, 1948

הזוית האישית

אור יהושע הנכד המתעד: התוכנית קישרה אותי אל סבי ואל קורותיו מחדש, כעת כאשר אני בוגר ומבין את המשמעויות האישית והלאומית של המסע והחוויות המטלטלים שהוא עבר. הדבר משמעותי מאוד עבורי וחשוב היה לי לשתף ולהנציח בדרך זו ולו חלק מן הדברים.