מאגר סיפורי מורשת

שמי ג`משית (ג'מי). מקור השם הוא בפרס, על שם רחוב ג`משית. נולדתי בטהראן, באביב. שמות הורי: ציון ופרנג'י (אסתר), יש לי חמישה אחים ואחיות: אפרים ז"ל, אלי, שרה, רחל ודויד. כל המשפחה הגרעינית שלי עלתה לארץ ישראל.

גרתי בבית בן שני חדרים מעל חמאם פרסי, כל הבית היה עם שטיחים פרסים ועליהם משפחתי הייתה ישנה. המטבח היה נמצא במקום נפרד מהבית, בו היו מבשלים על פתיליות בבישול ארוך. המקלחת הייתה ליד המטבח, התקלחנו על ידי חימום המים בפתיליות, את הכביסה היינו מכבסים ביד בתוך גיגית מחוץ לבית. שיחקנו בחצר המשותפת ביחד עם השכנים, השכונה נקראת סארצ'ל, היה בית כנסת בקרבת הבית. אבי בפרס עסק כנהג משאית וכשעלה לארץ ישראל היה סוחר עתיקות, אמי הייתה עקרת בית. אבי היה איש גבוה, בעל חזות מרשימה, הוא היה לובש חליפות, איש שמח וחברותי. אמי הייתה אישה נמוכת קומה, הייתה לובשת שמלות ומטפחת על הראש, הייתה שקטה ועוזרת לזולת.

ביום יום אמי הייתה מבשלת תבשילים כגון: גונדי, חורש סבזי ופולו שפטה … ,בשבתות אכלנו ביצים ותפוחי אדמה, חצילים מטוגנים ולבו (סלק שמבושל במים עם סוכר). גרנו בשכונה מעורבת. את המצרכים היינו קונים בשוק ואצל הקצב. היינו קונים: אורז, גרגירי חומוס, לוביה, תבלינים, ירק וקצת בשר … חבריי היו משה נבתיאן ומנצור, הם גרו בטהראן בשכונת סרצ'ר. הייתי משחק עם חבריי בחצר הפנימית והיינו משחקים בגולות וכדורגל בשעות הפנאי. הייתי נפגש עם החברים מהשכונה ומבית הספר, שיחקנו גם במשחקי חברה כגון: מחבואים, תופסת וכד'.

בית הספר בו למדתי באיראן נקרא: אטד-בלא, בבית ספר זה למדתי שנה אחת, כיתה א'. בשנה זו למדתי חשבון ועברית. בבית הספר היחסים עם המורים היו נוקשים, ילדים שלא התנהגו לפי הכללים קיבלו מכות על קצה כף היד בעזרת סרגל מעץ. בבית הספר הייתה מורה שאותה אני זוכר במיוחד מכיוון שהיא התייחסה אלי בצורה חמימה ואוהבת בשונה משאר המורים שהכרתי, ושמה הוא רזאבי. בבית הספר הייתה תלבושת אחידה לכל התלמידים: חולצה ומכנס בצבע כחול. בכל יום בצהרים התלמידים בבית הספר היו מקבלים ארוחת צהרים שבה היה מוגש גונדי, חורש סבזי. הממתקים שהיו לנו נקראו גז, סהון, לאבו …

באירן באותם זמנים היינו מאזינים למוזיקה פרסית. הזמרים האהודים היו מועין, היידה ואומיד. כמו כן, באירועים מיוחדים החברים של אבא שלי היו מנגנים מוזיקה פרסית בכלים מיוחדים של העדה הפרסית כגון: עווד, טומבק וסנטור. לצלילי מוזיקה זו היינו רוקדים ריקודים פרסים מיוחדים, אני אהבתי במיוחד את השיר גולסנגם. בזמנו היו הופעות בבית מרזח, התקשורת הייתה רדיו היה טלפון, לא בכל בית היה טלפון!

בתקופת ההתבגרות בארץ ישראל הכרנו נערות, וכאשר מישהי הייתה מוצא חן בעינינו היינו נפגשים איתה במקומות כגון: פארק , ים … היינו מכבדים את הורינו והיינו עושים את כל מה שהם ביקשו, היינו מדברים על הכול חוץ מיחסים בין בנות הזוג שלנו. נהגנו לעשות ביחד עם המשפחה על האש, חגים וארוחות. לא הכרתי את בת זוגי בשידוך, הכרתי את בת זוגתי בחוף הים בנתניה. נולדו לנו ארבעה ילדים, ויש לנו עשרה נכדים.

עליתי לארץ ישראל בשנת 1962 כי רצינו לעלות לארץ ישראל. הגענו במטוס לארץ והגענו למושב קדימה שבו גרנו בבניין. למדתי את השפה בבית הספר, לא ידעתי את השפה בהתחלה והיה קשה להתאקלם. רשויות המדינה קיבלו אותנו ועזרו לנו להתאקלם, הגענו לארץ כמה ימים לפני חג החנוכה. היה מרגש כאשר רשויות המדינה קיבלו אותנו בשמחה והביאו לנו חנוכיות וסופגניות.

חפץ העובר מדור לדור במשפחה 

תיאורו של החפץ: טבעת מזהב ובתוכה יש אבן אודם שעליה רשום ציון גאלינוס ומצויר מגן דוד .

מסלול הטבעת: הטבעת הוכנה בעבודת יד אצל צורף באיראן (פרס) בשנת 1950. הטבעת הייתה שייכת לאבי (שקראו לו ציון) שביקש לתת את הטבעת לנכד הראשון שייוולד ויקראו לו על שמו – ציון. את הטבעת קיבל בני כשהתגייס לצה"ל. מאז ועד היום בני עונד את הטבעת היקרה עבורו בגאווה.

הזוית האישית

אלמוג הנכדה: היה מרגש ומרתק לשמוע על עברו של סבא שלי.

סבא ג'ימי: נהניתי לספר לנכדתי על ילדותי באיראן.