מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של קטיה סלבין

קטיה כיום
קטיה בכיתה א
הדוגמה האישית שלי

קוראים לי אדם וסרמן והחלטתי לספר על אמי – קטיה. אולם ציפיתם לשמוע סיפור על הקשר הרב דורי אבל לא. הפעם, שינוי קטן. הרי תמיד יש יוצא מן הכלל.

לאמי קוראים קטיה. את שמה היא קיבלה על שם סבתא רבתא. היא נולדה במולדובה בעיר קישינב ב-1986. עד לשנת 1991 מולדובה הייתה חלק מברית המועצות. היום, זוהי מדינה עצמאית בפני עצמה. היא גדלה במשפחה בת ארבע נפשות (סבתא רבתא ברוניה (ז"ל), סבתא, אמי ואחותה הקטנה). הן גרו בדירה בת שלוש חדרים בבניין בן עשר קומות וארבע כניסות, בסך הכול 160 דירות. הסביבה בה היא גדלה הייתה סביבה טובה, מלאה בחברים. השכנים היו טובים, מאוד חברותיים, תמיד סייעו אחד לשני בעת הצורך. בדירתן היו כיריים, בישלו על הגז, התקלחו באמבטיה. למרות שהייתה להן מכונת כביסה, אימא מספרת: "כיבסנו את בגדינו באמבטיה בידיים או בתוך גיגית עם קרש ותלינו בחצר על מתקן עם הרבה חבלים לייבוש, כך שהיה מספיק לכל השכנים.." לדברי אמי, זו הייתה תקופה יפה למרות הקשיים ותנאי מחייה קשוחים. הכול היה יקר ולא תמיד היה באפשרותה של סבתא לשלם את מסי העירייה.

הן גרו בשכונה במרכז העיר, הכול היה נגיש וקרוב לאזור מגוריהן. הילדים שיחקו תמיד מתחת לבניין. כל יום לאחר בית ספר, החבר'ה היו יורדים למטה ומשחקים בחצר. מדי חודש כל השכנים היו יורדים למטה כדי לנקות ולסדר את שטח מגוריהם. זה היה נהוג אז וקיים גם היום שכולם דואגים למקום מגוריהם, כי המטרה היא לשמור על בניין, על סביבה, לגדל דור דואג ואכפתי כלפי אנשים, החיות והטבע. מזיכרונה של אמי עלה יום לפני עלייתה לארץ, שכן שגר מתחתיה הציע לה ולאחותה הקטנה (דודתי) לרדת לחצר ולשתול עצים. "אפילו שכחתי שפעם שתלתי עצים.", מספרת אימא.. לפני ארבע שנים טסנו לבקר את דודתה טוניה (אחותה של סבתי) והחלטנו לבוא למקום ילדותה. פשוט נדהמתי לא האמנתי לראות את היופי שראיתי, הגובה של אותם העצים עליהם סיפרה האם.

אין במולדובה ים אבל ישנם נהרים, נחלים, יערות יפים. כן הייתה ברכה ציבורית בה בילו רבות בחופשת הקיץ. על מנת להגיע לים היו צריכים לעבור את גבול האוקראינה, לנסוע ארבע שעות ברכבת. מדי שנה בחופש הגדול השתדלה סבתי לקחת את אמי ודודתי לאודסה לים וגם לבקר בני משפחה.

כמה מילים על הסבים שלי מצד האם. לסבתי קוראים אלה, לסבי איליה (ז"ל) ולדודתי אולסיה. הסבים נולדו באוקראינה ואמי ואחותה נולדו כבר בקישינב. הוריהם של סבתי עבדו בבניית גשרים הבין עירוניים. באותה תקופה בשנות ה-70-80 הפועלים היו מקבלים את דירותיהם במתנה מהמדינה ונשארים סופית לגור. כך שקישינב הפכה למולדתה של אמי. לסבתי שתי אחיות ואח ולסבי (ז"ל) שתי אחיות. עד לפני הפיטורין, סבתא עבדה בתור סגנית מנהלת בחנות מכשירי חשמל וסבי היה נהג מוניות במשך 40 שנה, לפני כן עבד תקופה קצרה בתור מורה נהיגה. הסבים התגרשו עוד בעוד אמי הייתה בת שנתיים ודודתי בת שנה.

בהתחלה, אמי למדה בבית הספר הרוסי עד כיתה ה' ולאחר מכן היא ואחותה עברו ללמוד בבית ספר יהודי עד כיתה ט'. היא אהבה ללמוד, פעם אחת זכתה להיות תלמידה מצטיינת, סיימה את השנה עם תעודת הצטיינות. בבית הספר למדו מגוון מקצועות. לא היו מגמות, כולם למדו את אותם המקצועות, גם תלמידים חזקים וגם החלשים. לא היה יום, מספרת האם, שלא היו נותנים לתלמידים לבצע את שיעורי בית. אימא אהבה את המורים, אבל הכי אהבה את מורתה הראשונה בבית ספר היסודי. לא היה אחד שלא אהב אותה, היא הייתה האימא של כל התלמידים, הייתי התלמידה האהובה עליה. בנוסף, אמי זכתה לעוד "אימא" מורה לרומנית. היא הייתה דוגמה נוספת לאיך צריך/ה להיראות המורה, איך להוות דוגמה אישית למורים, לתלמידים. כמה אהבה ותמיכה, הושטת יד קיבלו תלמידיה לאורך כול הדרך, גם אם התקשו בלימוד השפה ולמרות זאת, הצליחו והתחברו למקצוע. בבית הספר היסודי התלמידים לבשו תלבושת אחידה, בנים חולצה לבנה ומכנס שחור/חום ובנות שמלות חומות /שחורות ומן סינר לבן מעל. כשאמי עברה ללמוד בבית הספר היהודי, לא היו צריכים להתלבש אחיד אלא כל אחד לפי טעמו ואפשרותו הכספית.

"חווינו גם ימים קשים", מספרת האם: "היו ימים שפשוט לא היה מה לאכול". לכן החליטו שאמי חייבת לעלות לארץ ובכך להקל על מצבם הכלכלי. לאחר הגירושין פיטרו את סבתי מעבודה. היא פשוט נאלצה לחפש מקורות מחיה, הייתה נוסעת לרומניה, טורקיה, פולין על מנת לממן את אמה המבוגרת ובנותיה. "לא ראינו את האם חודשים אך לא הייתה לה ברירה, היא הייתה צריכה לגדל אותנו ואנו בתורינו עזרנו לה בכך שלמדנו טוב, רצינו תמיד לשמח אותה ואת סבתא על ידי הישגינו", מציינת אמי. בימים היפים בבוקר שתו תה או שוקו, אכלו חביתה, טבורוג או לחם עם ריבה. עד היום, בברית המועצות לשעבר, משפחות רבות מתכוננות החל מהקיץ ומכינות קופסאות שימורים כך שלקראת החורף יש תמיד מה לאכול. בצהריים אכלו מרק, מקרונים, תפוח אדמה. בשר כמעט ולא ראו, אכלו בדרך כלל בחגים. בערב פירות, סלט או את אותו המרק שאכלו בצהרים. סבתא רבתא תמיד השתדלה לגוון וניסתה לפנק במאכלים מיוחדים כמו בלינצ'סים או שטרודל, למשל. סבתא רבתא וסבתא היו קונות בשוק את המצרכים. היו להן מקומות קבועים בהם צרכו למשל חלב או שמן.

כשסיימה האם את כיתה ט' היא הגיעה לארץ בתוכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים) באוקטובר בשנת 2002. בין השנים 2002-2005 היא למדה באולפנת ערד וסיימה את לימודיה בהצלחה עם בגרות מלאה. בשנת 2005 אמי עשתה עלייה ועברה לגור בנתניה. בינואר 2006 היא התגייסה לצבא. בטירונות אמי הייתה חיילת מצטיינת, למרות הקשיים שחוותה בשפה. אימא הייתה חיילת בודדה, היא שירתה בבסיס ציוד טירת הכרמל שבחיפה בתפקיד של משקי"ת מתנדבים. במהלך שירותה הצבאי היא עבדה כקופאית בסופר סל דיל בנתניה ובמקביל למדה בקורס נתיב. לאחר מכן, התגיירה. כעבור שנתיים, בשנת 2008, השתחררה האם בדרגת סמלת עם אות מלחמת לבנון השנייה.

לקראת סוף שירותה הצבאי כחצי שנה לפני השחרור, הגיעה סבתי בתוכנית "קשת" מטעם הסוכנות היהודית (תוכנית שמביאה הורים ארצה ומפגישה בין החיילים הבודדים לבין הוריהם), ובזכותה סבתי התאהבה כמו אמי במדינתנו ונשארה כאן.

לאחר השחרור, אמי עבדה בעבודה מעודפת בתחנת דלק "סדש", שם הכירה את אבי יאן ופשוט הם התאהבו אחד בשני. אבי חיזר אחרי אימא, ניסה להפתיע כל פעם מחדש, היה קונה סוכריות ופרחים, אימא מאוד אוהבת ורדים. לאחר שנה הם נישאו ובאוקטובר 2009 נולד בנם האהוב והיחיד- אדם.

לבסוף, למה אמי היא דוגמה אישית עבורי?

היא עברה ילדות לא פשוטה, הוריה התגרשו בעודה קטנטונת. אמה נשארה ללא עבודה, חיפשה מקור מחיה, בינתיים סבתא גידלה את נכדותיה. אמי ואחותה ניסו תמיד לשמח אותן למרות הקשיים. מה שהסתבר לי בסוף – איך הוחלט שאמי תעלה לארץ? סבתא רבתא שלי הייתה חולה סופנית לכן החליטו שאמי עולה ארצה. סיפרתי בקצרה אבל כל אחד שעלה לארץ יודע כמה קשה לעשות את הדרך הזו בגיל צעיר, ללא משפחה, ללא שפה, ללא תמיכה ובסוף למרות הקשיים, לסיים את הלימודים, לשרת בצבא ולהיות חייל בודד, "לחוות מלחמה", להשתחרר בכבוד, להקים משפחה ולרכוש מקצוע תוך שילוב בין לימודי תואר, עבודה ומשפחה. דודתי רופאת שיניים ואמי אחות בחדר ניתוח. אמי, עם שני תארים, תואר במדעי התנהגות והשני, בסיעוד. היא הגיעה לאן שהגיעה, ומודה על הצ'אנס שניתנה לה ולנו, לילדים, להמשיך את חיינו, כאן בארץ הקודש.

הזוית האישית

אדם: אני מודה לאימא שלי שבזכותה אני כאן ובזכות התכנית למדתי על הדרך המיוחדת שעשתה בחייה.

קטיה: שמחתי שהיתה לי אפשרות לספר לבן שלי את ההיסטוריה שלי.

מילון

פרוייקט נעל"ה
נעל"ה היא תכנית חינוכית ייחודית שנועדה לבני נוער יהודים ברחבי העולם המגיעים לישראל ללא הוריהם לשלוש-ארבע שנים, כדי לסיים את לימודיהם התיכוניים ולהשיג תעודת בגרות ישראלית.

ציטוטים

”אני מודה על הצ'אנס שניתן לנו ולילדים שלנו להמשיך את חיינו, כאן, בארץ הקודש“

הקשר הרב דורי