מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא פנינה קאופמן ונולדתי בתאריך 15.4.1955 באוקראינה,בברית המועצות, בעיר צ'רנוביץ'.

בברית המועצות שמי היה פאני ושניתי את שמי לשם עברי, פנינה, כשעליתי לארץ. הוריי, רודיה פורמן ז"ל וזאב פליישמן ז"ל, נולדו ברומניה בחבל ארץ בסרביה שלאחר מלחמת העולם השנייה סופח סופית לברית המועצות. כאשר אמי הייתה ילדה, מלחמת העולם השנייה החלה. אמי סיפרה לי שכשהנאצים פלשו לרומניה, כל היהודים גורשו מבתיהם כשכל רכושם נשאר מאחור. בעת המלחמה, הם הלכו מרחקים ארוכים במיוחד וסבלו סבל רב עד שהגיעו למחנות העבודה. במחנות העבודה, הנאצים העבידו אותם בפרך ובתנאים לא אנושיים, כמו קור מקפיא, כאשר על גופם בגדים דקים. בסיום המלחמה שרדו מצד אבי הוא ואחותו רייזל, יתר בני משפחתו נספו בשואה. מצד אמי, רוב משפחתה שרדה ונספו אבא של אמי ואחותה.

גדלתי בעיר צ'רנוביץ' שבברית המועצות לבית יהודי מסורתי ששמר חגים ושבת. בתקופת ילדותי לבתי הספר שלנו לא היו שמות, קראו להם לפי מספרים. בית הספר שלי היה מספר 1. בגלל השלטון הסובייטי של רוסיה חייבו את כל הילדים להשתתף בתנועת הנוער "הקומוניסט הצעיר". יחד עם זאת חוויתי ילדות מאוד מאושרת ושמחה. בילדותי אהבתי לשחק עם חבריי בבובות, בקלאס, חבל קפיצה, מחבואים, תופסת ובשלב יותר מאוחר כדור-יד. הייתה לי גינה מאוד גדולה בביתי ובנינו לעיתים סוכה מענפים. בחורף היה יורד המון שלג והיה קור מקפיא של 10- עד 12- מעלות, אז היינו משחקים בבתים בבובות, במשחקי קופסא והיינו ממציאים משחקים משלנו.

כשהייתי בת 15 החלה התעוררות ציונית בין היהודים ובעיקר בני נוער בעיר (זו הייתה עיר עם 20% יהודים). קיבלנו יותר ויותר מידע על ארץ ישראל, המידע הזה עבר בינינו בצורה חשאית מפני שברוסיה הסובייטית זה היה אסור. היה מאוד קשה לקבל אישור עלייה לארץ, אבל לאחר שנתיים של מאמצים רבים קיבלנו אישור לעלות ארצה  ובגיל 17 הגעתי לארץ ישראל עם כל משפחתי.

כאשר הגענו, גרנו עם בן דוד של אימא שלי, זיסיה, שהוא ומשפחתו כבר היו בארץ ישראל. בימים הראשונים בארץ הכל היה שונה ומוזר, הגענו בקיץ והיה חם מאוד ולא היינו רגילים לקיץ כל כך חם. עם עלייתי עדיין לא ידעתי עברית לכן הלכתי ללמוד את השפה העברית בקיבוץ שריד, שם היו צעירים יהודים מהרבה מדינות שעלו ארצה. לאחר מכן המשכתי ללמוד את השפה בקורס מכינה באוניברסיטת חיפה, שם הכרתי חברים אשר עלו לארץ ממדינות שונות.

באוניברסיטת חיפה הכרתי את בעלי, משה קאופמן. למדנו יחד בלימודים לתואר ראשון בהיסטוריה. לאחר היכרות של שנה, משה ואני התחתנו וכעבור שנתיים נולדה בתנו הבכורה יעל. לאחר שבע שנים נולד אחיה אסף.

בשנת 2012 , לאחר 35 שנות עבודה בבנק דיסקונט, בתור יועצת השקעות וסגנית מנהל סניף הבנק, פרשתי לגמלאות והתמסרתי בעיקר לטיפול בנכדיי. אחרי שיצאתי לגמלאות התחלתי לבלות ולטייל יותר עם חברי, בחו"ל ובארץ. כיום יש לי שמונה נכדים, שלושה גרים בנתניה וחמישה גרים בטל מנשה. בכל חופשת קיץ אני ובעלי עושים לנכדינו קיטנה שבה אנחנו מבלים יחד שבוע שלם.

הזוית האישית

סבתא פנינה: זאת היתה הנאה צרופה לעבוד עם גילי על התיעוד. היא הבהירה לי היטב את מהות המשימה, עזרה לי מאוד על ידי הצבת שאלות מנחות וברורות. תוך כדי גם נהניתי מהחשיבה המעוררת השראה, הסקרנות ורגישות לעברי הרחוק.

גילי הנכדה המתעדת: היה לי מאוד כיף לעבוד עם סבתי ולמדתי המון ממנה. העבודה עצמה הייתה מאוד מעניינת – לחקור על ילדותה ועל העלייה לארץ הייתה חוויה מקסימה. נהניתי מאוד מכל התהליך.