מאגר סיפורי מורשת

שמי רז ביבי, לסבתא שלי קוראים עמליה באום. היא בת 86 וגרה בכפר סבא לא רחוק מהבית שלנו. סבתא היא למעשה א מא של סבא שלי – סבתא רבתא שלי. אני קורא לה בבי שזה "סבתא" ביידיש.

בבי נולדה בתאריך 1.1.1936 ברומניה בעיר ששמה צ'רנוביץ. לאחר מלחמת העולם השנייה, העיר צ'רנוביץ נכבשה ע"י הרוסים והיום היא בכלל שייכת לאוקראינה. בבי גרה בעיר בצ'רנוביץ חמש שנים עד לתחילת מלחמת העולם השנייה.

המשפחה של בבי התגוררו ברובע היהודי בעיר. החל משנת 1940 מהכיבוש הנאצי הרובע הזה הפך לגטו עבור היהודים. בבי זוכרת שזאת הייתה עיר יפיפייה ועתיקה שכונתה "וינה  הקטנה". הם דיברו שם גרמנית אוסטרית: עיר זו הייתה שייכת מלכתחילה לאימפריה האוסטרו – הונגרית ובתחילת המאה ה-20 עברה לשלטון הרומני. לכן שפת האם של בבי הייתה גרמנית – אימא שלה אפילו לא ידעה רומנית. כולם בעיר דברו גרמנית.

בבי זוכרת שכל ימי שישי היו עושים ארוחת ערב אצל אימא של אבא של בבי.

אימא של בבי הלכה איתה לטייל והן דיברו גרמנית וזה היה בתקופה שהשלטון הרומני הכריח לדבר רומנית והן לא ידעו את השפה. אימא של בבי תמיד קשה ממנה לשמור על שקט ושלא תדבר כיוון שפחדה שהשוטרים ישמעו שפה שהיא לא רומנית. עד שיום אחד, בבי שהייתה פעוטה בעגלה, שאלה את אמה משהו בגרמנית ואמה היסתה אותה בחשש. את הסיטואציה הזו קלט במקרה קצין גדול מהצבא הרומני שאמר לאימא של בבי "תעני לילדה איך שהיא מבינה" כדי להרגיע אותה שהכל בסדר.

המשפחה

שמו של אבא של בבי הוא יוליוס ושמה של אימא של בבי היה רלה (רבקה). לבבי אין אחים ואחיות מכיוון שיוליוס היה במלחמה מהצבא האדום של סטלין ואחר כך סבתא רלה חלתה. סבתא רלה גידלה את בבי בבית ובזמן לפני המלחמה יוליוס עב במפעל ליצור סבונים.

בבי זוכרת את הבית שבו גדלה, היו בו שני חדרים ומטבח. בחדר אחד בבי ישנה ובחדר השני יוליוס ורלה ישנו. חיי המחייה היו נורמלים. משפחתה של בבי שמרה על אורח חיים יהודי מסורתי הקפידו על כשרות חגים ושמירת השבת. המאכל שבבי הכי זוכרת הוא מרק עוף עם אטריות של סבתה. היא זוכרת במרק שהיה בשר ברווז שהיא מאוד אהבה.

בבי זוכרת שבתור ילדה היא קיבלה מתנות רבות משתי אחיותיו של אביה שהיו תופרות מעילים והן תפרו לה מעילים אלגנטים ויוקרתיים. זכור לבבי שהיא הייתה משחקת עם חברותיה בחצר

מהו הרקע ההיסטורי בו גדלו

הרקע ההיסטורי שבבי גדלה בו היה השואה. המלחמה החלה כשהיא הייתה בת חמש.

הרגע הראשון שבבי זוכרת מהשואה הוא שלקחו את כל היהודים מהרובע היהודי בעיר והיא שהייתה ילדונת קטנה, עדינה ויפה, לבושה בשמלה וגרביון לבן, עם סיכה בשיער ומעיל אדום חדש הלכה עם אמה לעבר המלחמה. היא זוכרת שהכריחו אותם לעבור גשר וירד גשם חזק. הגשר שהיה צר כל כך ופשוט איום ונורא, הגרמנים זרקו יהודים שהיה להם קשה מהגשר אל המים. כשירדו מהגשר הכניסו את כולם למחסן מסריח ומלוכלך.

ביום למחרת, לקחו את בבי למחנה ריכוז שהיה בעיר ששמה מורגילוף. בעיר הזאת בבי הייתה ארבע שנים במחנה הריכוז. היא הייתה ילדה בת חמש, ילדה חולנית ועדינה, בקור הנורא והשלד של אירופה. בתקופה זו היא לקתה שלוש פעמים במחלת הטיפוס ודלקות חריפות בעיניים – בתקופה זו היא הייתה נכה: עיוורת בעין אחת וללא יכולת לימוד על רגל אחת.

בכל ארבעת השנים האלו אמה של בבי נסתה בכל כוחה לדאוג לבבי לתרופות ולמזון. היא ביקשה קליפות של ירקות ושל תפוחי אדמה בניסיון להכין לה מרק. לאחר זמן מה, לקחו את אמה של בבי ואת בבי לבית חרושת ללבנים. נתנו לאמה של בבי מרק, אבל זה בעצם היה מים מלוכלכים. כמה ימים לפני סוף המלחמה, בבי הייתה במצב קשה מאוד – היא כבר שכבה במיטה ולא זזה ועמדה למות. אמה לה, סבתא רלה, לא זזה ממיטתה. נכנס לאוהל שלהם קצין SS נאצי מאוסטריה ושאל את סבתא רלה למה היא לא בחוץ כמו כולם? היא ענתה שהיא שומרת על הילדה שלה. הקצין צחק ואמר לה שזה לא ילדה זו גופה – הילדה מתה. סבתא רלה עמדה וצעקה שהילדה שלה לא מתה, שיראה בעצמו שהיא עודה בחיים – הקצין לא האמין וניגש לבבי. למרב הפתעתו גילה שאכן הילדה נושמת – בקושי אבל נושמת. הוא נתן לה שוקולד מכיסו ואמר לה שיהיה בסדר ושלא תפחד. בבי זוכרת את פרצופו עד היום.  אביה של בבי לא היה איתם, הוא היה בצבא האדום בברלין, הוא היה קצין.

בתאריך 9.5.1944 סטלין אמר "פתחו את השערים, כל היהודים חוזרים לביתם מהמחנות".

כשבבי ואמה סבתא רלה, יצאו מהמחנה הן ראו את קציני ה-SS הרוגים על האדמה ביניהם גם הקצין הנאצי שנתן לה שוקולד. סבתא גם זוכרת שלפתע הגיע טנק עם שתי פרטינזנית ששחררו את המחנה וביקשו תחתונים – שכמובן לא היה להן לתת.

תשעה ימים ותשעה לילות בבי ואמה חזרו הביתה, חלקם ברגל וחלקם במשאית של הצבא האדום. במשאית אחת היה להם חבר של אבא שלה שלקח אותן טרמפ. הוא העביר סחורה של חמוצים, והציע להן להתכבד – בבי זוכרת שהן אכלו מהמחמוצים בלי הפסקה עד שהקיאו את נשמתן. הן המשיכו במסע הבייתה ברגל וכשבבי ואמה הגיעו הבייתה. בביתם גרה משפחה אחרת, כשרלה ראתה את המשפחה הזרה, היא זרקה אותם מהבית באותו רגע בבי פחדה מאמה והסתתרה בפינה שבמטבח. כמה ימים אחרי זה כבר, רלה הלכה לעבודה מחמש בבוקר עד שמונה בערב. היא עבדה בניקוי שלג מהמדרכה ובמכירת לחם בשוק המקומי.

סבתא רבתא עמליה בצעירותה

הגירה ומעבר מארץ לארץ

לאחר השואה בבי הגיע לרומניה, הם גרו בעיר ששמה אראד, שם בבי למדה שמונה שנים ושני כיתות תיכון. לאחר כמה חודשים בבי התחתנה עם סבא ישראל ז"ל ונולד להם ילד ששמו דוד (סבא שלי) לאחר כמה שנים הגיעו לישראל.

בבי, ישראל ובנם דוד עלו לישראל בספינת פגסוס, הם שטו חמישה ימים, היו חמש מאות אנשים על הספינה. במהלך חמשת הימים בבי סבא ישראל ז"ל ודויד הקיאו בספינה בלי סוף, ולאחר חמשת הימים הגיעו לנמל בחיפה. נציגי הסוכנות הביאו לבבי בית בכפר סבא.

הסיבה שבבי ומשפחתה רצו לבוא לישראל היא שזה היה החלום שלהם. בבי הייתה בת 29 כשעלתה ארצה ישראל היה בן 35 ודוד היה בן 9.

זיכרונותיה של בבי מבית הספר

בבי הלכה לבית ספר יהודי בעיר אראד, בבי הייה בבית ספר עד גיל 16. בבי מספרת שלא היה שוני באותם ימים: השעות היו משעה :008 בבוקר עד השעה 13:00 בצהריים. בבי מספרת שלמדה רגיל כמו לימודים היום. בבית ספר בבי למדה רומנית, מתמטיקה, היסטוריה, התעמלות, רוסית ולמדה גם גאוגרפיה. בבי הכי אהבה ללמוד היסטוריה כי כל ההזמן דיברו על סטלין ובעצם בשביל היהודים  סטלין היה הגיבור שלהם – הוא שחרר את בבי ומשפחתה מהנאצים. בבי הכי שנאה ללמוד מתמטיקה בגלל שלא אהבה לפתור תרגילים.

ההיכרות עם סבא ישראל

בבי הכירה את סבא ישראל (בעלה) כשהייתה בת תשע, היא הייתה חברה של אחיותיו של ישראל, הם היו שכנים. אבא שלה, סבא יוליוס גם עבד איתו מידי פעם והם הכירו מהקהילה היהודית. יום אחד זה היה ערב הסילבסטר, וכולם חיכו לנשף הגדול של השנה האזרחית החדשה. לכולם היו בגדים חגיגיים וחיכו למסיבת הריקודים במתנ"ס של הקהילה היהודית. לפתע, סבא יוליוס, הרגיש לא טוב ולא יכל ללוות את בבי לנשף, בבי הייתה רק בת 17. בבי דאגה לאביה וגם הייתה מאוכזבת שלא ייצא לה לבלות בנשף. אמה סבתא רלה, נחמה אותה שלא תדאג והיא תסדר לה מלווה לנשף.

היא ליוותה את בבי לנשף ובקשה שתמתין בחוץ היא נכנסה לנשף והפנים המוכרות הראשונות שראתה היו של  סבא ישראל! היא בקשה ממנו " אדון באום, אתה מוכן לקחת את הבת שלי לנשף הערב? אני אתן לך מפתח להחזיר אותה הביתה". סבא ישראל שהיה אדם חביב וטוב לב, הסכים ברצון.

בשף כל אחד מהם פנה לחבריו – בכל זאת בבי הייתה קטנה ממנו בשש שנים! סבא ישראל ז"ל היה רקדן מוכשר מאוד וכל הבנות חיכו לרקוג איתו. כל הערב סבתא חשבה שהוא מסתכל עליה אבל לא הייתה בטוחה בגלל שרקד עם כל כך הרבה בנות. לקראת סוף הערב, הוא הזמין אותה לרקוד והיא הסכימה. כשליווה אותה הבייתה הוא בקש להפגש איתה שוב. הוא הציע לה ללכת למחרת לקולנוע, אבל זה היה יום הולדתה ולכן היא סירבה בנימוס.

למחרת, בעודה חוגגת יום הולדת עם בני משפלתה, נשמעה דפיקה בדלת. זה היה נסיך החלומות הג'ינג'י שלה שלא היה מוכן לשמוע לא! הוא לקח אותה לקולנוע וכל השאר היסטוריה.

הנישואין נערכו שנה לאחר מכן בעיר אראד שברומניה, בתאריך 14.3.1953, בחצר בית הכנסת הגדול באראד. בבי זוכרת את שמלתה עד היום והשלג הכבד שירד רק תרם לאווירה הרומנטית. שנה לאחר מכן סבא דוד נולד.

הזוית האישית

רז: היה לי ממש מעניין וכיף להקשיב, ללמוד, לתעד ולהעלות את העבודה.