מאגר סיפורי מורשת

הסיפור של סבתא לאה, מתחיל למעשה בסיפור של סבא רבא יוסקה ז"ל וסבתא רבתא שושי.

סבא רבא, יוסקה, נולד בפולין בחבל זגלמביה בעיר סוסנוביץ, בשנת 1925. כשהיה בן 14, פרצה מלחמת העולם השנייה. לפני המלחמה היה פעיל בתנועת "הנוער הציוני" בעיר שלו. לאחר שפרצה המלחמה, חברי התנועה החליטו שהם לא יובלו כ"צאן לטבח"! הם התארגנו ממש כמו צבא פרטיזני ופעלו להצלת חייהם וחיי חבריהם, שישבו בכלא של הגסטפו הגרמני.

סבא רבה, יוסקה, בחג פורים

סבתא רבתא שושי נולדה ברומניה בעיר פלטיצ'אן בשנת 1930.

הגרמנים אמנם כבשו את העיר שלה, אך, לא פינו אותם למחנות ריכוז. בשנת 1947, סבתא שושי עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער, בעלייה בלתי לגאלית, אולם, הבריטים תפסו את האנייה שלהם והם נשלחו לקפריסין למחנות המגורשים, שם שהתה מספר חודשים. לאחר הכרזת המדינה, עלתה לארץ ונשלחה לקיבוץ שורש, ליד ירושלים ושם עבדה בנטיעת היערות, שהיום נמצאים בדרך לירושלים.

סבתא רבתא שושי נולדה ברומניה בעיר פלטיצ'אן בשנת 1930. הגרמנים אמנם כבשו את העיר שלה, אך, לא פינו אותם למחנות ריכוז. בשנת 1947, סבתא שושי עלתה לישראל במסגרת עליית הנוער בעליה בלתי לגאלית, אולם, הבריטים תפסו את האנייה שלהם והם נשלחו לקפריסין למחנות המגורשים, שם שהתה מספר חודשים. לאחר הכרזת המדינה עלתה לארץ ונשלחה לקיבוץ שורש ליד ירושלים ושם עבדה בנטיעת היערות שהיום נמצאים בדרך לירושלים.

בשנת 1950, סבתא רבתא שושי וסבא רבא יוסקה נפגשו בקיבוץ שורש התחתנו ועברו לגור בגבעתיים, בצריף, בשכונת קריית יוסף. בשנת 1951, נולדה סבתי לאה, בבית היולדות "אסותא" בתל אביב ובשנת 1953, נולדה אחותה אורנה.

סבתא נולדה בארץ בתקופת הצנע וסבא רבא יוסקה קנה ביצים וחלב בשוק השחור. הם גרו בצריף עם חצר גדולה ועץ תות ענק ששימש לילדים מקום משחק ובילוי. עד גיל תשע סבתא למדה בבית ספר "איילון "בגבעתיים . לאחר מכן, עברו לגור ברמת אביב ושם למדה בבית ספר "אורנים". כאשר סיימה סבתא את בית הספר היסודי החלה ללמוד בתיכון עירוני י"א במגמת אומנות.

בשנת 1967, פרצה מלחמת "ששת הימים" וסבתא התנדבה לעזור להג"א לשמור על ההאפלה ברחובות. הם הסתובבו ברחובות וצעקו "לכבות את האור, לכבות את האור". לעיתים ראו ושמעו את המטוסים עוברים מעליהם בדרכם לשדות הקרב. בשנת 1970, סבתא התגייסה לצבא ושירתה ב"סיירת שקד" כפקידה פלוגתית. בזמן שירותה הצבאי שירתה רוב הזמן במחנות הפליטים בעזה. לאחר השחרור, החלה לעבוד בעיריית תל אביב, במחלקת גהות ושם היתה עורכת העיתון. בשנת 1975, סבתא הכירה את סבא נפתלי ובשנת 1976, הם התחתנו ועברו לגור ברעננה.

סבי וסבתי ביום חתונתם

בסוף אותה שנה, נולד דוד שלי, שרון, שהיום חי בנורבגיה. לשרון יש שלושה ילדים: דביר, בן שש עשרה, עדן, בת ארבע עשרה ושי, בן עשר, הגרים בקיבוץ גבולות.

בשנת 1980, נולדה לירון אמא שלי, הנשואה לאסף. אני הבכור במשפחה ולי אח בשם יובל, הלומד בכתה ב' בבית הספר שלי.

בשנת 1984, נולדה דודה שלי רויטל, לה אנו קוראים טלטל, גם היא מתגוררת בראש העין. היום היא מדריכת זומבה וכושר גופני. ברעננה סבתא וסבא גרו מעל שלושים שנה. במשך הזמן סבתא התחילה לצייר ולפסל והיום חלק מהציורים והפסלים שלה נמצאים ביתם. סבתא למדה תכנון תנועה ועד היום היא מתכננת כבישים. במסגרת עבודתה, עבדה מספר שנים ב"אינטל" ונטלה חלק בהרחבת המפעל החדש, שכלל את תכנון הכבישים והחניות. עד היום, לפרקים,  סבתי נוסעת לשם על מנת לעבוד על פרויקטים שונים. במסגרת תפקידה אף תכננה חלק מכביש 6, ממחלף שורק ועד מחלף אחוזם. כיום, סבתי עובדת בנס ציונה בפארק המדע וכפי שאתם רואים, היא לא נחה לרגע.

אנחנו אוהבים לטייל יחד. אחד הטיולים שלנו היה בנורבגיה, כשהייתי בכיתה א'. בנורבגיה, אהבנו לטייל ביער ולצאת לפיקניקים ליד האגם. ובנוסף, להאכיל את התרנגולות שאהבו מאוד לאכול תירס מקופסאות ולאסוף ביצים מהלול של השכן , זאת היה עלינו לעשות בזהירות, כדי שהתרנגולות לא ישימו לב.

בארץ נסענו גם לקטיף דובדבנים וטיול שטח בג'יפים ברמת הגולן ולקטיף ענבים בחבל לכיש.

בפסח האחרון, נסענו למוזיאון חייל האוויר בבאר שבע, שם פגשנו את בן דוד שלי, דביר, שהתנדב לעבוד שם כתלמיד, בבית הספר הטכני של חייל האוויר.

בשנת 2009, סבתא וסבא עברו לגור בהוד השרון, שם גרו כשמונה שנים ובשנת 2015, עברנו כולנו להתגורר בראש העין. אנחנו גרים באותו הבניין, ורק שלוש קומות מפרידות בינינו. אני מאוד שמח כי אני יכול לפגוש את סבתא וסבא כל יום ולישון אצלם, כשמתחשק לי. עם המעבר לראש העין סבתא החלה להיות מעורה בפעילויות שונות למען הסביבה, כמו המלחמה בקווי המתח הגבוהים שחוצים את העיר. היא אף השתתפה בתכנית הטלוויזיה "הצנרת", שם הביעו מחאה חברי הוועד המתנדב, על הבעיה הגדולה שגורמים קווי המתח למי שנמצא בקרבתם. לאחרונה, סבתא גם התחילה לשיר בחבורת זמר בראש העין ואני מקווה שאוכל בקרוב לראות הופעה של החבורה שלה.

הזוית האישית

מעיין: שמחתי לבלות בזמן איכות עם סבתא, שלא היה לי לפני. למדתי והכרתי את העבר המשפחתי שלי ושל סבתא בפרט. במהלך העבודה, למדתי מילים ומושגים חדשים. אני רוצה לאחל לסבתא, שיהיו לך עוד הרבה נכדים ונכדות, שתוכלי להראות להם את המצגת. אני גם מאוד הייתי רוצה שנמשיך לעשות מצגות כאלו יחד ושיהיה לנו עוד הרבה זמן משותף לבלות ביחד, והכי חשוב המון בריאות ואושר.

סבתא לאה: מעייני שלי, שמחתי והתרגשתי לראות אותך יושב ושומע את סיפור המשפחה שלי/שלנו. למדתי אתך את ההיסטוריה המעניינת שלנו וכל יום שישי, חיכיתי למפגש שלנו. כמה התפעלתי מהידע שלך בעשיית אנימציה למצגת… גם אני למדתי ממך מספר דברים. אני מאחלת לך נכדי היקר, שתמשיך ותפרח ותגלה עולמות ותחומים שיעשירו ויפתחו אותך… אוהבת מאוד.