מאגר סיפורי מורשת

סבתא סימונה לייני נולדה במרוקו בשנת 1950.

היא עלתה ארצה, בשנת 1955 עם משפחתה, אביה אימה ואחיותיה. היא מספרת על עלייה וקליטה קשה בארץ, אמא שלה (סבתא של אמי) הייתה בהריון ו "איבדה" תינוק שמת בלידה,  דבר שזכור לה לרעה והפך לזיכרון עצוב מאוד, למרות שהייתה ילדה צעירה מאוד, שמעה את הסיפור מאימה במשך בשנים, והדבר ליווה אותם.

סבתא מספרת שקודם הגיעו לבאר שבע, ואחר כך עברו לעכו. את באר שבע בחרו עבורם הם לא בחרו לבד. הם ביקשו להגיע לעכו כי הסבתא שלה, הגיעה לעכו ולכן רצו לגור לידה. ההורים החליטו לעלות לארץ עם גל העלייה באותה תקופה, וגם מסיבה אידיאולוגית של אהבת המדינה ( גם סבתא של סבתא עלתה איתם לארץ) וגם כי חשבו שאולי פחות בטוח שם. למרות שהם עזבו בית ערבי מפואר שבו הייתה להם משרתת צמודה וחיו שם בטוב. מיד אחרי העלייה הראשונה שלהם לארץ עם המשפחה, הם חזרו שוב למרוקו ולאחר שנה שוב חזרו לארץ ישראל והפעם לתמיד.

סבתי הילדה הצעירה והקטנה מבן שלושת אחיותיה. כילדה כזאת היא הרגישה מפונקת יותר. יש לה שתי אחיות גדולות ממנה, ושונות גם במראה וגם באישיות, שתיהן מתגוררות עם משפחותיהן – ילדים, ונכדים, במרכז הארץ. כשהייתה קטנה מספרים עליה שהיתה ילדה מעט שובבה ,אך חייכנית ואהובה. אחד הדברים שזכורים לה מהילדות הוא היציאה לקולנוע לצפות בסרט ביחד עם דודה, אחיו של אביה.

אירוע מיוחד שחוותה היה בתחילת כיתה א' בטקס תחילת שנת הלימודים, טקס שהתרחש במגרש אצטדיון הכדורגל בעכו, ביום העצמאות, לשם הגיע במסוק ראש הממשלה הראשון "דוד בן גוריון", שירד ממסוק ולחץ את ידי הילדים שעמדו וקיבלו את פניו, סבתא עמדה ליד חברה, והן עמדו שתיהן יחד לבושות בחצאיות כחולות וחולצה לבנה, שתיהן היו נרגשות מאד מהמעמד. סבתא מספרת : "אני הייתי הראשונה בשורה וקיבלתי ממנו נשיקה שזכורה לי עד היום".

הבית בו גדלה היה בית בקומה השניה של חברת עמידר מטעם משרד השיכון. היו בו מטבח קטן בכניסה, ופינת אוכל יחד. חדר מקלחת קטנה עם "דוש" ושירותים. ועוד שני חדרים, אחד שנקרא סלון או חדר אורחים והשני חדר שינה של ההורים, עם מיטה נפתחת. במרחב הציבורי של הבית בו גרנו היו בית כנסת שכונתי ,מכולת, קופת חולים, חנות למוצרי ניקיון, גן משחקים וחורשה.

ילדות

פריט ילדות מיוחד שהיא זוכרת, סנדלים תנכיים שאבא שלה נתן לה והביא אותם לארץ. סבא אליהו עבד במפעל מיוחד לסנדלים במרוקו ושמו "ספרטקוס" והיום הוא כבר לא קיים. אחד התחביבים שהיו לה בילדותה היה לאכול אוכל טעים וכן להציק מעט לאחיותיה. אירועים מיוחדים שזכורים לה מהילדות, הם בעיקר אותו המפגש עם דוד בן גוריון שריגש אותה מאוד והיא מזכירה אותו עד היום.

עם חברות מהשכונה היתה נוהגת ללכת לראות בריכות דגים והן היו מטיילות יחד בשבתות.

שירי הילדות שהיא זוכרת הם אותם שירים שאמא שלה – סבתא רבתא שלי מאוד אהבה, ושרה לה כשהייתה קטנה. אלה היו שירים בצרפתית והיא הצטרפה ושרה איתה. היום היא כבר לא זוכרת את המילים אולי קצת את הלחן. כיום היא גם לא נוהגת לשיר את השירים האלו, אבל מאד אוהבת שירה ומוסיקה.

משחקי הילדות שלה היו בעיקר עם חברות בשכונה, כמו : קלס , קפיצה על חבל עם חברה הבת של השכנה.  משחקי רחוב ומשחקים בגן המשחקים, וחמש אבנים מעצמות מיובשות ועוד. גם היום משחקים במשחקי רחוב אבל אחרת.

בשעות הפנאי הייתי עוזרת לאמא שלי לגהץ חולצות ובגדים של אבא שלי. מכינה שיעורים, לומדת למבחן או נפגשת עם חברות.

גן הילדים היה בעכו, והזיכרונות שהיו לה מהגן, הם בעיקר משחקים נחמדים, ותחפושות בפורים שגרמו להם כיף ושמחה. בהמשך היא למדה בבית ספר א. ד. גורדון בעכו, את רוב מקצועות הליבה כמו: עברית, חשבון, תורה, גיאוגרפיה. סבתא: "אהבתי בעיקר ללמוד את סיפורי התנ"ך, פחות אהבתי את מקצוע החשבון".

הזיכרונות שהיו לה היו טובים, בעיקר זיכרון מחברת ילדות שלמדה איתה בכיתה א', ושפגשה אותה אחרי יותר מחמישים שנה, בחתונה של הנכד של אחותה. מסתבר שהיא הייתה האימא של הכלה. המפגש היה מאוד מרגש.

התיכון שבו למדה היה " דרסקי" עכו, בזמנו היה לו שם אחר, והיא זוכרת מהתיכון מסיבות, טיולים, ונשפים של סוף שנה.

את המנהגים של החגים למדנו בעיקר מההורים, ועד היום אנחנו ממשיכים לקיים את המסורת. כל חג היה לו את המנהגים שלו והיה מאוד משמח ומאחד, דבר שבא לידי ביטוי במאכלים בעיקר, יציאה לבית הכנסת בלבוש חגיגי יפה וחדש, והייתה אווירה שמחה, של ביקור בבית כנסת, וארוחות משותפות של כל האחיות עם הילדים.

החגים אהובים על סבתא במיוחד הם פסח, ראש השנה וחנוכה. את חג הפסח היא אוהבת בגלל הניקיונות ומאכלי החג. את חנוכה היא אוהבת בשל המאכלים שהיו כל כך טעימים. שאימה, סבתא של אימי מירב, הכינה טיגנה ואפתה. כל חג היו לו מאפיינים משלו ואווירה אחרת. מנהגי החג היו בדרך כלל, ארוחות משפחתיות, מאכלים שונים מיוחדים לחג. והיה סגנון אחר לכל חג.

היום סבתא נוהגת לשתות קפה במרפסת עם הנוף, לרדת למטה, לחכות בספסל למונית שבאה לאסוף אותה למועדון חמישים פלוס שבכפר, שם היא פוגשת אנשים שמכירה, שמספרים משתפים ועושים לה חברה .

היא חוזרת הביתה, מבצעת את מטלות הבית, נחה, מחכה לנכדים, רואה טלוויזיה, אוהבת לצפות בסרטים, ואוהבת בעיקר סדרות בטורקית. לעיתים הנכדים הצעירים נשארים אצלה והיא שומרת עליהם, לעיתים היא מצטרפת לבנותיה ולנכדים לקניות ולטיול בקניונים, או נוסעת לפעמים לבקר את בנה הקטן בתל אביב. היא אוהבת אופנה להראות מטופחת ויפה, ולהרגיש מאושרת.

"מאז שאני מבוגרת ואני במועדון טוב לי ומצאתי את מקומי, טוב לי להרגיש טוב, ולהיות עם חברות, ללכת לקניות לבד לסופרמרקט וליהנות. שמחה על כך שעברתי לכאן"

סבתא כיום

הזווית האישית

סבתא מספרת התרגשתי מאד כשליבי פנתה אליי במיוחד, כדי לראיין אותי ולהקליט אותי לעבודה של הקשר הרב דורי. חבל היה לי שסבא שלה לא הכיר אותה ולא יכול היה לקחת חלק בזה. במספר הפעמים שישבנו יחד וליבי הקשיבה לי ושאלה שאלות מאד נהנינו מזמן איכות של סבתא ונכדה. אחרי בית ספר פינקתי אותה במאכלים שהיא אוהבת שאני מכינה לה, וכך יחד התקדמנו עם העבודה.

היא שאלה ואני עניתי, היא הקשיבה בקשב רב לדברים שאמרתי ומירב הבת שלנו אמא שלה, עזרה לנו וכיוונה אותנו בהתאם להנחיות וגם קצת סייעה בכל מה שקשה היה להיזכר. היה מעניין ומרגש לחזור לתקופות מהעבר לילדות, לתקופת הבגרות ולהיזכר בכל מיני אירועים שהיו בחיי. הרגשתי שליבי מאוד מתעניינת וסקרנית, נראה כי העבודה הזו מאוד חשובה לה, ותורמת ומחזקת את הקשר ביננו עוד יותר. תודה על חוויה מיוחדת חשובה ומשמעותית הן לחיזוק הקשר ביני לבין נכדתי ליבי, והן ליצירת זיכרון ייחודי עבורי ועבור המשפחה, שיוכלו לקרוא ולהיות חלק מחיי. מתנה בלתי נשכחת מנכדתי האהובה.

ליבי: בזמן השיחות עם סבתא, הרגשתי מאוד כיף, וזכיתי להרגיש כאילו את החוויות של פעם. חשבתי שאני מכירה את סבתא שלי אבל מסתבר שלא עד הסוף, כך תוך כדי למדתי עליה המון. היה לי נוח לשאול אותה את רוב הדברים, אך היו כמה נושאים שפחות היה נוח לי לשאול, ואפילו חשבתי שאני מקשה עליה מעט. לפעמים בזמן המפגשים והריאיון , השאלות, והזמן הארוך היה לי קצת קשה, בגלל חוסר הריכוז אבל בסוף התגברתי והצלחתי. אני לוקחת איתי הלאה מכל הסיפורים, את  החוויות והזיכרונות של סבתא מחייה, כדי לספר לחברים ולדודים שאולי לא יודעים דברים מסוימים, וגם בשבילי לעצמי להעביר הלאה לילדיי ונכדיי בהמשך.

בסוף התהליך הבנתי כמה חשוב להכין עבודה כזו שחוקרת את חייה של סבתא, ומתעדת את מה שסיפרה ושיתפה בכזו גאווה ומצד שני בגעגועים לביתה, להוריה, ולתקופות אחרות.

דבר שהיה קצת עצוב וקצת שמח כי בעבודה מהסוג הזה פוגשים את כל סוגי הרגשות: אהבה, געגוע, מעט עצב על מה שהיה ואינו ולא ישוב אך גם אופטימיות ואושר ממה שקיים וישנו,  הנכדים הילדים שאוהבים עוזרים ודואגים. בעיקר למדתי להכיר את סבתא שלי יותר טוב, ולמדתי דברים שבכלל לא ידעתי קודם, כי לא נולדתי, ואמא לא סיפרה כי לא יצא, וגם עכשיו אני מרגישה יותר בנוח לדבר עם סבתא שלי, ממקום של הבנה של כל הדברים שעברה בחייה, וזו הייתה בשבילי הזדמנות נהדרת לאהוב אותה, בדרך מיוחדת זו ובצורת מזכרת.