מאגר סיפורי מורשת

סבא יעקב שביט והנכד הראל נשר השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי ותיעדו את סיפורו של סבא יעקב.

סבא נולד ברומניה בשנת 1947. הוריו היו ניצולי שואה ששרדו בקושי את השואה, לאחר שמרבית בני המשפחה שלהם נספו בשואה.

סבא עם הוריו גרו בכפר קטן. אביו התפרנס מעשיית מברשות ומכירתם לתושבי הסביבה. אמו היתה עקרת בית.

סבא סיפר לי על חוייה אחת שנחקקה בזכרונו. בבתי הכפר לא היו מים זורמים ואת המים היו שואבים בדלי. יום אחד הוא נלווה לאימו לשאוב מים מן הבאר ובדרך התנפלה עליהם קבוצת כלבים. הפחד אחז את אבי שהיה אז כבן שנתיים-שלוש. למרבה המזל אמו הצליחה להניס את הכלבים והם שבו בשלום הביתה עם המים ששאבו.

בשנת 1951, כשסבי היה בן שלוש וחצי לערך, קיבלו הוריו אשרת יציאה לארץ. סבי והוריו יצאו מנמל קונסטנצה (עיר נמל רומנית על חוף הים השחור) באוניית המעפילים טרנסילבניה

כעבור שבוע הם הגיעו לנמל חיפה. קיבלו את פניהם נציגי הסוכנות היהודית והם הופנו מייד למחנה ארעי בכניסה הדרומית לחיפה. המחנה נקרא "שער העלייה". המחנה היה מחנה בריטי נטוש. אחר תקופה קצרה הם הועברו למקום הקבע – לבית העולים בשכונת בת גלים בדרום חיפה.

סבי והוריו קיבלו צריף עץ קטן שהיה נטול שירותים ומקלחת. לא הרחק מביתם נמצא מבנה עם שירותים ומקלחות ששימש כאולפן לעברית. שם יכלו להתרחץ ולהתפנות.

סבי העביר את חייו בבית העולים יחד עם ילדים אחרים בני גילו. הוריו היו טרודים מאוד בבעיית פרנסה ולא יכלו להתפנות אליו כראוי. בגיל חמש וחצי סידרו לו נציגי עליית הנוער מקום במוסד חינוכי "בית הילד" בפרדס חנה שם הוא התחנך עד סוף כיתה ד'.

סבתא מינדה, סבא יעקב והראל

הזוית האישית

הראל נשר: מאוד הרשימו אותי תנאי החיים הקשים שסבי נאלץ לחיות בילדותו. במיוחד שנאלץ בגיל חמש וחצי להיפרד מהוריו ולחיות במוסד ילדים ללא הקשר היומיומי עם הוריו.