מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי סבא ברוך ואני סבו מצד אמו של ליאם. נולדתי בתאריך 18.06.1947 בעיר צ'רנוביץ' שבאוקראינה, שהייתה אז חלק מברית המועצות. שפת האם שלי היא רוסית. בנוסף, אני דובר יידיש ברמת שפת אם וכן רומנית, אוקראינית ועברית. יש לי שני שמות – ברוך ואברהם. אני נקרא ברוך על שם סבי מצד אבי והשם אברהם מגיע מסבי מצד אמי. שני הסבים נהרגו במלחמת העולם השנייה. היה לי גם אח, אותו לא זכיתי להכיר משום שמת מרעב בגטו בעודו תינוק.

גדלתי בשכונה מגובשת וקהילתית, שבה היה ריכוז גבוה של יהודים וכולם הכירו את כולם. כל ילדי השכונה שיחקו יחד במשחקים כמו "שוטרים וגנבים", "קלאס" וכדורגל. בחורף ילדי השכונה שיחקו בשלג וגלשו במזחלות במורד גבעות, זאת הייתה תקופה נהדרת בחיי ושניים מחבריי הילדות שלי נשארו חבריי עד היום.

לא אהבתי את רוב מוצרי החלב ולא אכלתי אותם. בגן הילדים אליו הלכתי הגישו המון מוצרי חלב והכריחו אותי לאכול אותם, לכן אחרי כשבוע בגן הודעתי להוריי שאני לא מוכן לחזור לגן. למרבה ההפתעה הוריי הסכימו להשאיר אותי בבית. בתקופת ילדותי המוקדמת ביליתי לרוב עם סבתי מצד אמי. בערבים ובסופי השבוע אבי לימד אותי את כל מה שלימדו בגן – מתמטיקה, רוסית, שירה וסיפורים, וכך בעצם הכין אותי לקראת בית ספר.

בגיל שבע, לפני שהייתי אמור לעלות לכיתה א', חליתי במחלת השנית (סקרלטינה). זוהי מחלה זיהומית מאוד מדבקת ולכן נשלחתי לבידוד בבית חולים. שם אשפזו אותי בחדר נפרד וכשהגיע הלילה פחדתי מאוד. רוב הדלתות בבית החולים לא היו נעולות ולכן החלטתי לברוח הביתה. אני לא זוכר כיצד, אך בסופו של דבר הצלחתי להגיע הביתה. הוריי נדהמו וכעסו מאוד. מאחר שהייתי מחויב בבידוד, הוריו החזירו אותי לבית החולים וסבתי נשארה איתי שם כדי להשגיח עלי. כך פספסתי את יומי הראשון בכיתה א', היום שהתרגשתי מאוד לקראתו והייתי עצוב במשך תקופה ארוכה לאחר מכן.

לפני העלייה לכתה א' – "כך פיספתי את יומי הראשון" בכתה א'

במהלך שנות בית הספר הייתי מוקף בחברים רבים. יצאתי עם חבריי לטיולים בהרים וביערות, שם קטפנו פטריות ופטל. בדומה אל נכדי, גם אני הייתי במועצת התלמידים של בית הספר שלי. בניגוד אליו, אני לא נהניתי מחברות במועצה ולכן פרשתי אחרי שנה אחת בלבד. בנוסף, בכיתות ז' ו-ח' שיחקתי בנבחרת הכדורגל של בית הספר. הייתי שחקן מאוד טוב וקבוצתי ניצחה פעמיים באליפות הכדורגל העירונית בין בתי ספר.

בזמני לא הייתה חלוקה לבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים. בבית הספר שלי היו את כל 11 כיתות הלימוד שהיו נהוגות באותן השנים – א' עד יא'. אני סיימתי שמונה שנות לימוד בבית הספר ולאחר מכן למדתי במכינה להנדסאים. לאחר המכינה התחלתי ללמוד הנדסת בניין באוניברסיטת אודסה, בה סיימתי גם את התואר השני בהנדסת בניין.

עלייתי לארץ והחיים בה

באוקטובר 1989, לאחר שהשלטונות בברית המועצות התירו ליהודים לעזוב את המדינה, אני יחד עם אשתי דינה (סבתו של ליאם), הוריה ובתי פלורינה (אימא של ליאם) עלינו ארצה. השתקענו ברחובות, בה התגוררה אחותה של חותנתי. היא הצליחה לעלות ארצה עם משפחתה בגל העלייה של תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20, לפני שנסגרו השמים ליהודי ברית המועצות.

החותנים שלי שכרו דירה בפרברי רחובות ואילו אני ואשתי יחד עם בתי שכרנו דירה במרכז העיר. בבקרים אני ואשתי למדנו באולפן לעולים חדשים יחד עם אנשים נוספים שזה עתה עלו ארצה מכל רחבי ברית המועצות. בצהריים, אחרי סיום הלימודים, נסענו כל חברי הקבוצה שלמדו באולפן לעבוד בניקיון בבית חולים "קפלן". חוסר ידיעת השפה היווה מכשול במציאת עבודה במקצוע שלי, שכאמור היה מהנדס בניין. כעבור מספר חודשים התמזל מזלי וקרוב משפחה שלי, שכבר חי תקופה ארוכה בארץ, סיפר לי כי מחפשים מהנדסי בניין בחברה בה אני עובד – "סולל בונה". התראיינתי לתפקיד בחברה והתקבלתי לעבודה בה. עבדתי ב"סולל בונה" עד לפרישתי לפנסיה בשנת 2014.

ההסתגלות לחיים בארץ לא הייתה קלה. שלטונות ברית המועצות לא איפשרו להוציא כסף ורכוש מתחומי ארצם ולכן, היה צורך להתחיל לבנות חיים חדשים כמעט מאפס (ממשלת ישראל נתנה למשפחות העולים סכום התחלתי מסוים במסגרת סל הקליטה), כדי לפרנס את המשפחה בתחילת הדרך בארץ ועד למציאת עבודה במקצוע כמהנדס בניין, נאלצתי לעבוד בעבודות ניקיון בבית חולים "קפלן", כפי שהוזכר קודם, דבר שלא היה קל נפשית בכלל.

חוסר ידיעת השפה היווה מכשול לא רק במציאת עבודה, אלא גם בתקשורת היומיומית בכל מקום אליו פניתי – בחנות, בבנק, בדואר וברחוב. הדבר הקשה עלי ליצור חברויות חדשות עם אנשים שאינם דוברי רוסית. נתלשתי בעצם מכל מה שמוכר והגעתי לסביבה שונה מאוד גם מבחינת מנהגים, מנטליות ואפילו מזג האויר. למרות כל הקשיים ותהליך ההסתגלות שהיה איטי, הצלחתי להשתלב ולהתרגל לחיים בארץ. העובדה שרבים מבני משפחתי המורחבת וחבריי מברית המועצות עלו בסופו של דבר ארצה עזרה מאוד לתהליך הקליטה ולהרגשת השייכות. גם חבריי החדשים שהכרתי באולפן, שבעצמם היו עולים חדשים, יצרו סביבה תומכת והיו שותפים לדרך החדשה בארץ.

תחביב – טיול ברחבי לעולם

אני אוהב מאוד לנסוע לטיולים ברחבי העולם. לפני שעליתי ארצה לא יצאתי מגבולות ברית המועצות הן עקב המצב הכלכלי של המשפחה והן משום שלא היה מקובל לעזוב את גבולות המדינה ורק מועטים בעלי אמצעים הצליחו לטייל מחוץ למדינה. אחרי העלייה ארצה, לאחר שהתבסס מעמדנו הכלכלי, ועד לפני כשנתיים, אז התחיל להתפשט נגיף הקורונה בעולם, אני ואשתי הקפדנו לנסוע לטיול בחו"ל לפחות פעם בשנה. מאז שפרשנו לגמלאות, נסעו לטיולים פעמיים ולעיתים אף שלוש פעמים בשנה.

בתחילה ביקרנו ביעדים קרובים, כגון: יוון, טורקיה וקפריסין. לאחר מכן, המשכנו למרבית ארצות אירופה. בנורווגיה עמדתי על קרחון והייתי עד למפולת שלגים ובאיסלנד רכבתי על  מזחלות שלג. טיילתי גם במדינות המזרח הרחוק – תאילנד, סין, יפן, דרום קוריאה, ויאטנם וקמבודיה – שם ספגתי תרבויות חדשות והכרתי מנהגים מעניינים.

סיפור שזכור לי במיוחד קרה בעת שביקרתי בפיליפינים. קבוצת המטיילים איתה טיילתי ביחד עם אשתי עמדה בפני כניסה למערה. חלק גדול מחברי הקבוצה פחד להיכנס למערה ורק שישה אנשים, בהם אשתי והמדריך, נכנסו לבסוף פנימה. מסלול המערה היא אמור להסתיים אחרי כשעה, ולכן כשחברי הקבוצה שיצאו למסלול לא חזרו אחרי כשעתיים, חבריהם שהמתינו בחוץ החלו לדאוג. לא היה ניתן ליצור קשר עם המדריך משום שלא הייתה קליטה במערה וככל שעברו השעות מאז ניתק הקשר הדאגה הלכה וגברה. אחת מנשות הקבוצה שנשארה בחוץ דאגה במיוחד משום שנכדה נכנס פנימה ולבסוף אף איבדה את הכרתה. רק בתום ארבע שעות מיגעות יצאו חברי הקבוצה מהמערה. הסתבר שאחד מהם החליק בזמן טיפוס על סלע בתוך המערה ושבר את רגלו. כך יצא שמסלול מאתגר ומעניין הפך לזיכרון טראומתי עבור כולנו.

בשנים האחרונות אני ואשתי מטיילים ביעדי נופש שונים כגון עיירות פסטורליות בגרמניה ופולין ונהנים מהטבע העשיר ומנופים מרהיבים. אני מקווה, שבקרוב תחלוף מגפת הקורונה ואני אוכל להמשיך לטייל בעולם.

הזוית האישית

ליאם: נהניתי מאוד לחקור את סיפור החיים של סבי ולשמוע את סיפוריו המעניינים. התעניינתי במיוחד בסיפור שבו סבי ביקר בפיליפינים ובמה שחווה שם. אהבתי שאני וסבא שלי עברנו את תהליך החקר הזה.

סבא ברוך: היה לי מאוד כיף לשתף את נכדי בסיפור חיי ונעים לדעת שהוא בחר בי כנושא לעבודת תיעוד השרשים של תכנית הקשר הרב דורי – השורשים שלו. ההתעניינות של נכדי בי ובחיי ריגשה אותי מאוד.