מאגר סיפורי מורשת

שמי אלי סרוסי, נולדתי בטריפולי שבלוב, גרתי במרכז טריפולי בבית משותף שהיו בו הרבה נוצרים בבניין שבו גרתי, בבניין הזה גרו יהודים ונוצרים יחד אך היו בו יותר נוצרים מאשר יהודים, גרתי בבית גדול בשביל להתקלח היינו שואבים מים מהבאר.

שיחקנו במרתף הבניין, בית הכנסת היה רחוק מהבית שלנו, רוב היהודים היו גרים ליד החנויות של ההורים שלי: אבא שלי היה רפד, היה לו שתי חנויות ואימא שלי לא עבדה. להורים שלי קוראים נינו ומזל ולאחים שלי קוראים אפרים, ברוך, חיים, אילנה, יהודית, ניסים ודוד.

מבחינת תלבושת בשכונות של היהודים, הגברים היו לובשים גלביות. כשעברנו דירה למרכז, איפה שגרו גם נוצרים ומוסלמים, הם לבשו מכנסיים וחולצה, לכן התחלנו להתלבש גם כך.

אנו היינו משפחה עשירה ואמידה כי לאבא שלי היו שתי חנויות והיה לו כסף, לכן עברנו לשכונה יותר טובה וגרנו ליד הערבים המוסלמים והנוצרים. חלק מהאחים שלי נולדו בארץ, יש לי אח אחד שנהרג במלחמת יום הכיפורים. כל האחים שנולדו בלוב שרדו את העלייה לארץ. היהודים בטריפולי היו נפגשים במרכז השכונה שנקראת "חארה", שם היה אוכל יהודי וחנויות כשרות. אנו קנינו את כל האוכל שם כי הכל היה כשר. גם כאשר יצאנו משכונת היהודים ועברנו לגור במרכז, את הקניות לאוכל היינו קונים שם.

היו לנו שכנים ערבים- מוסלמים ונוצרים שהיו חברים שלנו אבל כשהיו מאורעות, הם דיווחו עלינו שיש כאן משפחה יהודית.

אני לא זוכר משחקי ילדות ששיחקנו בחוץ כי היינו משחקים בתוך הבית. במקום שבו גרנו לא היו הרבה יהודים אלא יותר ערבים ואימא שלי פחדה עלינו. כשגרנו בשכונה היהודית היינו בבית ספר יהודי וכשעברנו למרכז היינו בבית ספר איטלקי. בשכונה של היהודים למדנו בבתי מדרש בתוך בתים, לא היה בית ספר, כל הבנים היו לובשים גלביות. כשעברנו דירה למרכז, בבית הספר האיטלקי הייתה תלבושת אחידה וכל בוקר נתנו לנו לאכול שם לחמניות עם כף שמן דגים, למדנו איטלקית, לא היינו הולכים לטיולים ומסיבות כי אימא שלי פחדה עלינו כי מסביבנו גרו ערבים. לא היו כמעט ממתקים ולא הלכנו לתנועות נוער.

המוזיקה ששמענו הייתה בערבית. היו זמרים מפורסמים שהיינו שומעים, בעיקר תקליטים. אני לא זוכר שרקדנו. כשהייתי בן עשר עליתי כבר לארץ, סגנון המוזיקה היה אז מזרחי ערבי. אני זוכר את פריד אל אטרש ואת עבד אל חלים.

כשהייתי בן עשרים המפגשים היו בבתים היינו יושבים, מדברים ורוקדים. היה פטיפון ותקליטים, היינו שומעים מוזיקה דרך זה ורוקדים, התקשורת באותם הזמנים הייתה רק דרך טלפון ציבורי או מכתבים. הקשר בין בני הזוג היה בשידוך לרוב, אצל ההורים שלי למשל זה לא היה בשידוך, הם התאהבו בלי שידוך. לרוב לא חיזרו זה היה בשידוך. שום סוג של אינטימיות לא הייתה עד החתונה. אבל לרוב זה היה בשידוך, היה הרבה ערבים באזור ולא רצו שיהיה חיבור עם ערבים אז חיתנו את כולם מהר. הקשר בין הילדים להורים היה טוב, היה המון כבוד. הייתה בין ההורים שלי לביני פתיחות וקירבה ואפשר היה לדבר עם ההורים שלי על הכול, הם היו מעורבים מאוד בחיים שלנו. כמשפחה היינו עושים קידוש בשישי ביחד ובשבתות היינו מבלים ביחד, יושבים ומדברים, פחות מטיילים.

אני ואשתי אינס לא הכרנו בשידוך, אני ישבתי בתחנה עם אחי, באותו יום לא עבדנו כי ירד גשם (היינו עובדי בניין) ואז היא עברה לידנו ואמרתי לאחי שאני רוצה להכיר אותה. אז אח שלי אמר לי שהוא יכול לסדר בינינו מפגש, כי הוא מכיר אותה, בגלל שהיא הייתה הולכת לתופרת שהיא בת זוגתו של אחי. אחי דיבר איתה והיא הסכימה להכיר אותי.

נולדו לנו חמישה ילדים: סיגל, בני, אילנית, ורדית ועומרית, יש לנו 14 נכדים: תשע בנות וחמישה בנים. אין לנו עדיין נינים, כל הנכדים לומדים או באוניברסיטה או בבית ספר וכולם גרים בנתניה.

עליתי לישראל בשנת 1951, ברחנו מלוב כי היו שם ערבים, גרמנים וכו' שרדפו אותנו אז עזבנו הכול, את כל החנויות והדירות שהיו לנו, ועלינו לארץ ישראל. היינו בלוב במצב טוב מבחינה כלכלית ועזבנו שם את הכול ועלינו לארץ ישראל, הגענו לארץ ישראל באונייה והגענו לפרדס חנה. בעת הכרזת המדינה עוד היינו בלוב.

ידענו טוב איטלקית וכשהגענו לישראל נכנסנו לבית ספר וכך למדנו עברית, הייתי בן עשר כשעליתי ונכנסתי לבית ספר. שמחתי להגיע לישראל והרגשתי טוב בארץ. גרנו בבית אנגלי עם כמה משפחות ביחד, לא לבד, אחר כך עברנו לדורה שבנתניה וגרנו לבד. היה לנו לא קל, אבא שלי לא עבד הרבה זמן והיינו הרבה נפשות, היה קשה בהתחלה.

כשגרתי בפרדס חנה היה מישהו שרצה לריב איתי ולא רציתי גם לריב איתו, אז הוא התעסק עם אחי הקטן והרביץ לו. כששמעתי על זה, הלכתי אליו, הרבצתי לו וזרקתי אותו על הפח, ירד לו מלא דם מהשיניים. אימא שלי טיפלה בו ושמה לו עראק על הפה ואז הוא התחיל לפחד ממני ונהיה החבר הכי טוב שלי.

חגגתי את בר המצווה שלי בחצר הבית שלי בדורה שבנתניה. פעם לא חגגו באולם, אז לא היה דרשות ולא קראו את פרשת השבוע, עליתי לתורה אך לא קראתי כי פעם לא לימדו ילדים שעולים לתורה לקרוא מהתורה כמו היום. אני זוכר שהלכתי לבית כנסת ואחרי זה כולם, כל הילדים והמשפחות, באו אלינו הביתה ברגל וישבו לאכול. ההורים שלי לא היו במצב כספי טוב אז הם לא הביאו לי מתנה, האורחים הביאו מתנות לבית או בגדים, גם החברים שלי חגגו את בר המצווה בכך שהם היו הולכים לבית כנסת ואחרי זה הם עשו ארוחה.

הזוית האישית

נויה הנכדה: נהניתי לשמוע את סיפור העלייה וחייו של סבא שלי היקר. למדתי עליו דברים חדשים שלא הכרתי קודם.

סבא אלי: נהניתי לספר לך את סיפור החיים שלי ולהיזכר בכל מה שעברתי.