מאגר סיפורי מורשת

ילדות ותקופת נעורים

שמי רותי, נולדתי בשלושה במאי 1948, כמעט בקום המדינה. נולדתי וגדלתי בתל אביב, גרנו בדרום תל אביב, שם אחי נולד. כשהייתי בת ארבע וחצי עברנו לגור ביד אליהו, למדתי שם בבית ספר יסודי, הלכתי לתיכון לוינסקי. למרות שהיה ביד אליהו תיכון נחשב יותר, אני רציתי להיות מורה, אז החלטתי ללכת לתיכון על יד סמינר “לוינסקי". בנערותי הייתי בתנועת השומר הצעיר, הייתי מאוד פעילה בתנועה, והייתי מדריכה.

בחופש הגדול, בין כיתה י' לי"א יצאנו למחנה עבודה לקיבוץ דן, שם הכרתי את יוסי (בעלי). כשסיימתי את התיכון הלכתי לסמינר המורים לוינסקי במשך שלוש שנים וישר אחרי זה התחתנתי עם יוסי. אז לא הלכתי לצבא, והיום אני מצטערת על זה שלא חוויתי את החוויה הזו, כי אני רציתי להיות מורה חיילת. עשרים שנים אחרי קום המדינה, בישראל היו פחות ממיליון אנשים והתחילו לעלות הרבה אנשים מארצות אחרות שלא ידעו לקרוא ולכתוב, והמורות החיילות לימדו אותם, קראו לזה: הנחלת הלשון. היו הרבה נשים שלא למדו את זה בארצות שלהן, אז לימדו אותן, וקראו לזה ביעור הבערות.

בגרות מוקדמת

עד התקופה הזו עברתי שתי מלחמות: כשהייתי בת 19 פרצה מלחמת ששת הימים, וכשהייתי בת 8, אחרי שעברנו ליד אליהו, פרצה מלחמת סיני שידועה גם כמבצע קדש במלחמת ששת הימים, הייתי בת 19, לא הייתי בצבא, אבל התנדבתי במד"א לשטוף בקבוקי פלזמת דם לחיילים. במבצע סיני אספו את כל הילדים למלא שקי חול, בזמן הזה לא היו ממ"דים, אז היינו בונים עם זה קירות מגן לפתח וחלונות המקלט. רק בגיל ארבע עשרה קיבלנו טלפון לבית, והיינו בין הראשונים שקיבלו טלפון לבית. לא הייתה טלוויזיה, לא היה מחשב, היינו משחקים המון בחוץ עם חברים, במשחקים שהיום לא משחקים כמעט. היה משחק בשם "ארצות" שבו היינו זורקים סכינים על אדמה רטובה וחותכים חלק מהשטח של היריב ומי שנשאר אחרון עם שטח היה מנצח. גם היינו משחקים בקלאס, בגולות, בקפיצה בחבל ובסימני דרך. ככה היינו מעבירים את הזמן שלנו אז, היה הרבה "למטה" בזמנים ההם.

הקמת משפחה

אחרי שהתחתנתי, אני ויוסי עברנו לראשון לציון, שם עבדתי כמורה ביסודי, ושם גם נולדו שרון ואופיר (שניים מהילדים שלי). הייתי מורה בכיתה אל"ף ובי"ת ולימדתי קרוא וכתוב. ואחר כך עברנו לגבעתיים, וגם שם עבדתי כמורה בבית ספר מקומי שבו אחי למד פעם, ושם גם נולדה קרן (הבת הקטנה שלי). בשנת 1978 נסענו לשליחות בלוס אנג'לס, יוסי עבד כקצין הביטחון של הקונסוליה הישראלית, ואני הייתי צפנית בקונסוליה, אני הייתי מתכתבת עם הארץ בכתב סתרים. הילדים היו בבתי ספר ובגנים אמריקאים, ובמשך שלוש שנים גרנו באמריקה. כשחזרנו לארץ חזרנו ישר לכפר סבא, כי יוסי ממש רצה בית עם גינה. כשחזרנו לכפר סבא התחלתי לעבוד בבית ספר אוסישקין ובבית ספר השרון, ואחר כך נסענו לשליחות נוספת במונטריאול, קנדה. גם שם יוסי היה קב"ט (קצין ביטחון) הקונסוליה, וגם קב"ט אל על, בגלל שיוסי היה קב"ט אל על טיילנו הרבה בעולם, ובשליחויות היה מאוד כיף. אחרי שלוש שנים חזרנו שוב לכפר סבא, ושם התחלתי לעבוד בבית הספר גולדה מאיר בשנת 1991, ובשנת 1996 יצאנו לעוד שליחות במינכן, גרמניה. שם עבדתי כמורה לעברית בבית הספר היהודי היחיד בכל מינכן. בשנת 2000 חזרנו לארץ וחזרתי לעבוד בגולדה, ושלוש שנים לאחר מכן יצאתי לפנסיה.

פנסיה

כשיצאתי לפנסיה ביקשו ממני לחזור לבית הספר היהודי במינכן, וחזרתי לשם לשנתיים, וחזרנו לארץ בעקבות פיגוע שהיה בארץ ואופיר נפצע בו קשה. (אימא ואבא שלי – עילי – אספו אותם משדה התעופה). לאופיר לקחו כמה שנים להשתקם אבל עכשיו הוא בסדר. אחרי שחזרנו (שוב) עבדתי באורט שפירא (סבתא שלי, שגם עבדה שם, סידרה לרותי עבודה) במשך שנה עם תלמידים שהגיעו מפרו ולימדתי אותם לדבר עברית. אחרי זה החלטתי שאני רוצה להתנדב בעמותה בשם פוש שעוזרת לילדים סוציואקונימים במסגרת בית הספר, אז התחלתי להגיע לגולדה פעם בשבוע. התחלתי ללכת לחוגים: חוג עבודות יד ואומנות, התעמלות וספרות.

בזמן הקורונה, התחברתי מאוד לזום, אני עושה התעמלות בזום, יש לי חוג ברידג' בזום.

כיום

סך הכל עשיתי ואני עדיין עושה דברים שעושים לי הרבה מאוד כיף, יש לי משפחה מקסימה עם שלושה ילדים ושמונה נכדים. אני מאוד מרוצה ממה שעשיתי בחיי, והכי נהניתי להיות מורה. ואני מקווה שהתלמידים שלי נהנו ממני.

הזוית האישית

עילי: היה לי ממש כיף ללמוד על העבר של רותי ושל המשפחה שלי ומאוד נהניתי מהתיעוד.