מאגר סיפורי מורשת

סבתא צופיה לוי לבית ונה עלתה ממצרים לארץ ישראל בערב יום העצמאות ה-9 למדינת ישראל בשנת תשי"ז – מאי 1957.

סבא משה הגיע לקהיר, בירת מצרים, מתימן וסבתא רחל הגיעה לקהיר מבגדד, בירת עיראק. הם היו שכנים שגרו באותו בניין ברובע היהודי בקהיר. סבא משה היה בארץ ישראל בשנים 1942 עד סוף 1943, הוא עבד בתל אביב בבנייה וחזר למצרים. כשהוא חזר למצרים הם החליטו להתחתן בתום המלחמה. הם התחתנו בתאריך 11.11.1945 וגרו ברובע היהודי בקהיר. שם נולדו להם שלושה ילדים (דודה ליליאן, סבתא צופיה ודוד פולי), כך עד שנת 1949 שבה הפציצו את ביתם ברובע היהודי. הם נאלצו לעזוב את הרובע היהודי ועברו לגור בשכונת "אל אזהר" – שהוא הרובע האוניברסיטאי של קהיר.

אחרי הכרזת עצמאות מדינת ישראל, בחודשים יוני ויולי 1948 היו בקהיר התפרעויות וסדרה של פיצוצים, מעשי חבלה והתקפות שונות שכוונו לאזורים היהודיים של העיר. יוזמי הפיגועים היו אנשים מארגון "האחים המוסלמים". ההתפרעויות והפיגועים נעשו כמעשי נקמה בגלל כישלון מצרים במלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל. על פי הערכות לא רשמיות, בפיגועים נהרגו 70 יהודים ונפצעו קרוב ל-200.

בשנת 1956 פרצה מלחמה. "מבצע קדש" (מכונה גם מבצע סיני) זו הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, הממלכה המאוחדת (בריטניה) וצרפת מצד אחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). מטרת המבצע היתה לפתוח את מיצרי טירן שנחסמו על ידי המצרים ולעצור את פלישת "הפדאיון" – טרוריסטים שפלשו לעיתים קרובות ורצחו במתיישבים בסמוך לגבול עם מצרים.

במקביל למערכה הישראלית ניהלו הממלכה המאוחדת וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר" שמטרתו הייתה החזרת תעלת סואץ לידי צרפת ובריטניה אחרי שהולאמה על ידי הממשלה המצרית. במהלך המלחמה פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי.

במסגרת המבצע, ניהלה ישראל מבצע צדדי שנקרא מבצע "תושיה" ובמסגרתו הטיסה ישראל חוליה יחד עם הכוחות הצרפתיים, שמטרתה היתה להגיע לקהיר על מנת לשחרר את עצורי המחתרת מאלכסנדריה, שחלקם נדונו לתליה וחלקם נדונו לתקופות מאסר ארוכות. (ידוע כ"עסק הביש"). עצירת המלחמה בלחץ האו"ם מנעה את כניסת צרפת ובריטניה למלחמה במצרים והכשילה את המבצע הזה. במקום שחרור נדוני המחתרת החליטו לנקוט פעולה לחילוץ יהודי פורט סעיד. אכן במבצע זה הוברחו 72 מיהודי פורט סעיד לצרפת.

לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, בעיקר כתוצאה מלחץ מארצות הברית, במהלך שהושלם בתחילת מרץ 1957. בעקבות המלחמה, גירשה ממשלת מצרים כ-25,000 מאזרחיה היהודים, ועצרה כ-1,000 יהודים נוספים. העילה לפעולה הייתה מלחמת סיני.

ב – 23 בנובמבר 1956 הכריז מנשר ממשלתי כי "כל היהודים הם ציונים אויבי המדינה", והכריז על  גירושם. המגורשים הורשו לקחת עמם מזוודה אחת וסכום כסף קטן, ונאלצו לחתום על הצהרה שתעביר את כל רכושם כתרומה לממשלת מצרים. משקיפים זרים מאותה עת דיווחו כי בני משפחה של משפחות יהודיות נלקחו כבני ערובה במטרה למנוע מהמגורשים מלנקוט בצעדים כנגד ממשלת מצרים.

לאור החלטת הממשלה ומעצר אבי המשפחה, נאלצו גם בני משפחת ונה לעזוב את מצרים והחליטו לשים פעמיהם למדינת ישראל על ידי מעבר למדינה שלישית. על מנת שיוכלו לצאת בבטחה נעזרו בתחבולה כפי שסיפרה לנו סבתא צופיה.

הסיפור של סבתא

כאמור, בשנת 1956 יצאה מדינת ישראל למלחמת קדש (היא מבצע סיני) מ- 9 בספטמבר עד 5 בנובמבר. באותה התקופה גרה משפחתה של צופיה לוי לבית ונה ברובע אל אזהר בקהיר. דירה גדולה ומרווחת הצופה לנוף הטיילת והכיכר המרכזית. כחודש אחרי מבצע סיני, לילה, הערבים ברחוב כבר גמרו לחגוג סיום של עוד יום בצום הרמאדן, פתאום נשמעו דפיקות חזקות בדלת.

ההורים של צופיה היו פעילים בקהילה וגם בקשרים טובים עם הערבים בסביבתם הקרובה. לסבא משה, אבא של צופיה, היו שותפים ערבים מכובדים שהיו גם חברים טובים ונאמנים. הם היו שותפים בבית זיקוק שמן, בית חרושת לפלסטיק וחברה ליבוא טכסטיל מאנגליה. סבתא רחל, אמה של צופיה, הייתה עקרת בית כמו ליידי, נהגה לעשות חסד עם העניים (הערבים), נתנה להם את הבגדים שהילדים כבר לא לבשו או בגדים של מבוגרים שיצאו מהאופנה (והיו הרבה כאלה). היא גם נתנה להם שאריות מזון מדי יום (כי בישלו כל יום אוכל טרי. לא שמעו על אוכל מהמקרר וחס ושלום מהקפאה, למרות שהיה להם מקרר פריג'דר אמריקאי גדול שהמנוע שלו טרטר כמו טרקטור, אבל קירר בחשמל ולא בקרח) ביניהם מוכר הבסבוסה בפינת הרחוב.

אימא של צופיה התעוררה ואיתה אחיה הקטן שהיה בן 6. היא פתחה את הדלת ושם עמדו שוטרים מצריים. הם ביקשו לדבר עם אביה של צופיה לכמה דקות. אמה מיהרה לחדרם והעירה את אביה שיקום לדבר עם השוטרים. אביה של צופיה לבוש בפיג'מת הפסים שלו, שם עליו חלוק, נעל נעלי בית ויצא לקראתם. הם ביקשו ממנו לרדת אתם למטה לכמה דקות ולענות על שאלותיהם. אביה הלך עם השוטרים ואמה ואחיה ישבו לחכות לו שיחזור. כעבור חצי שעה אמה של צופיה התחילה לדאוג מדוע הוא לא חוזר, אמרה לאחיה של צופיה, לשבת על יד הדלת ולא לפתוח לאף אחד עד שהיא תחזור.

אימא של צופיה ירדה במהירות לרחוב, אך אבוי – הרחוב היה ריק, לא הייתה ניידת ולא אבא, כולם נעלמו. היא עמדה באמצע המדרכה מתייפחת ואובדת עצות. את מי לשאול? מי יכול לעזור? מאיפה להתחיל? בשקט פנה אליה הרוכל ערבי, שנהג למכור "בסבוסה" (עוגיות דבש) ברחוב, ואמר לה: "גברת רשל, את בוודאי מחפשת את בעלך, שמעתי את השוטרים מדברים ביניהם שלוקחים אותו לבית המעצר בסיידה זיינב (בית מעצר במחוז אחר בקצה השני של קהיר)". הוא נתן לה את מעט הכסף שהרוויח באותו הלילה בכדי שתוכל לנסוע במונית לחפש את אביה של צופיה בבית המעצר.

אחרי תלאות ותחנונים הרשו לאמה של צופיה לפגוש את אביה של צופיה לדקות ספורות והוא סיפר לה שהמצב מאד חמור כי מאשימים אותו בהברחת יהודים לארץ ישראל ושהוא יהודי ציוני שתומך במדינת ישראל. הוא ביקש ממנה לפנות מיד לעורך דין חשוב שהיה ידיד שלו על מנת שיתערב בדחיפות.

למחרת עורך הדין פנה לבית המעצר לברר מה צפוי לאביה. כאן הובהר לו שמשה יועמד למשפט והוא צפוי לגזר דין מוות אם יורשע, וקרוב לודאי שיורשע בגין בגידה (יש לציין שהם היו אזרחים נתינים מצרים ולא בעלי אזרחות נוספת כלשהי). משה ועורך הדין מבינים שאין מנוס מההאשמות וצריך למצוא דרך לברוח (במיוחד שהוא ידע שיש אפשרות אמיתית שאשמתו תוכח, כי הוא באמת עסק בהברחת יהודים, הוא חשד שהלשינו עליו, הוא כנראה גם ידע מי הלשין אבל לא גילה אף פעם במי מדובר).

עורך הדין, שהיה איש חשוב ועשיר, שיחד כמה פקידים והוציא בשבילם דרכונים תחת שם בדוי. בשבילם זאת אומרת עבור אבא ואימא עם שלושה ילדים ועוד סבא וסבתא שגרו איתם. הוא ביקש מאמה של צופיה להתארגן מהר לברוח לחוץ לארץ ללא מטען, במהירות ובחשאי. וכך היה.

ביום שישי כעבור שבועיים עורך הדין פנה למנהל הכלא, וסיפר לו שאביה של צופיה, שהוא איש דתי, הגון וישר, שומר שבת וכשרות – היה קשה לו מאד בתנאי הכלא המצרי. הוא ביקש ממנו לתת לאביה של צופיה חופשת שבת מכניסת השבת ועד יום ראשון בבוקרו הוא ערב לכך שאביה יחזור לכלא.

ההיענות לבקשת עורך הדין כרוכה בסיפור מעניין שקרה בתחילת שנות החמישים. כידוע אחרי מלחה"ע השנייה כל המזון הבסיסי היה בשליטת הממשלה שחילקה אותו לאזרחים על פי תלושים (כמו שהיה במדינת ישראל בשנות הצנע). באחד הימים נגנבה מבית הזיקוק עגלה עמוסה חביות שמן זית, ומשה ניגש לתחנת המשטרה והגיש תלונה על הגניבה. (כמובן שהתלונה התקבלה בחשד שהמתלונן בעצם מכר את השמן בשוק השחור). משה לא התייאש והמשיך וחיפש את העגלה עם השמן ואכן נמצאה העגלה עם השמן הגנוב (עבודה פנימית של אחד הפועלים). כמובן הוא חוזר למשטרה למשוך את התלונה בטענה שנמצאה האבדה. מפקד התחנה נדהם מזה והבין שיש לו עסק עם אדם הגון. ובכן, אותו מפקד היה בתחנת המעצר וכשראה את אבא עדיין זכר אותו כאיש ישר עוד מהמקרה ההוא, ולכן הוא שחרר אותו.

אכן, אבא של צופיה חזר הביתה לבילוי שבת נעימה בחיק המשפחה. במוצאי שבת אביה הכריז על יציאה לבילוי משפחתי בעיר. אימא הלבישה אותם הילדים כמה שכבות של שמלות אחת על השנייה, צופיה לבשה ארבע שמלות. אמה ענדה לכל אחד את תכשיטיו הפרטיים, צופיה קיבלה את השרשרת שלה עם תליון עליו חרוט "ש-די" וכדור מאבן טורקיז, צופיה גם ענדה את הטבעת הזהב עליה חרוטה האות S, האות הראשונה של שמה, וכמובן את צמיד הזהב המשובץ באבן טורקיז. כך עשה כל אחד מבני המשפחה. הם סיפרו למשרתת שגרה איתם בבית ועזרה לאמה של צופיה בעבודות הבית שאנחנו יוצאים לבילוי וסרט, נחזור מאוחר ולכן יש לה ערב חופשי.

אבא של צופיה הזמין כרכרה רתומה לשני סוסים שלקחה אותם לטיול בעיר עד שהגיעו לבית הקולנוע "סמירמיס" שבו הקרינו סרט לכל המשפחה. אבא של צופיה קנה כרטיסים, הם נכנסו לאולם הקולנוע ומיד איך שהחשיכו את האולם הם יצאו לרחוב אחורי. שם הם עצרו מונית שהסיעה אותם לאלכסנדריה (כשלוש שעות נסיעה).

הם הגיעו לאלכסנדריה. היה עדיין לילה, חושך וקר. הילדים עדיין לא הבינו שהם נוסעים לארץ ישראל, בעיניהם זה היה עדיין חלק מהטיול שאבא שלהם הבטיח, טיול ב"מכה". הם עלו על אונייה ענקית של צי הסוחר המצרי שהייתה בדרכה לנמל פיראוס ביוון. הכניסו את הילדים מיד לישון באולם גדול מלא דרגשים של מלחים, אחד מעל השני בצפיפות. כעבור ימים אחדים האונייה הגיעה לפיראוס ומשם הם נסעו לאתונה.

באתונה אבא שלה שכר דירה במלון דירות ויצא לחפש את אנשי הסוכנות היהודית. שם הם פגשו באנשים נפלאים, שליחי העלייה של הסוכנות היהודית, שהכירו להם עוד יהודים שחיכו באתונה לאפשרות לעלות לארץ ישראל. הם חיו באתונה כארבעה חודשים, הם חגגו את הפסח ברוב עם יחד עם כל העולים ורק שבוע אחרי פסח עלו על אוניה יוונית – "פאן אתינייקוס" – שהביאה אותם לארץ ישראל.

אחרי שבוע הפלגה בים סוער מאד הם הגיעו לחיפה, בערב יום העצמאות התשיעי למדינת ישראל. צופיה עוד זוכרת את השמחה והריקודים כשראו מרחוק את זיקוקי הדינור פורחים באוויר מעל לכיפת הזהב של מקדש הבהאים.

מחיפה העבירו אותם באותו הלילה, באוטובוסים למעברת בת-ים, שם היו שש שנים, וזה כבר סיפור אחר.

לקובץ התיעוד המלא: 

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר שבטי ישראל במודיעין-מכבים-רעות, התשפ"ב 2022, בהנחיית המורה המובילה תמר רון.