מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של הינדה שפאן שומכר

אני ואסף נכדי
אני בילדותי
מי אני ומאיפה באתי והעלייה לארץ ישראל

שמי הינדה שומכר, נולדתי במחנה עקורים באבנזה שבאוסטריה עם אחותי התאומה רחל בתאריך 24.10.1946.

הוריי נפגשו במלחמת העולם השנייה בטשקנט שבאוזבקיסטן, אמא ברחה לשם מאוקראינה, ואבי היה חייל מפולין שגויס להילחם בחזית נגד הנאצים בסטלינגרד. הוא נפצע ולאחר שיקום הועבר לטשקנט. הוריי עבדו קשה, בבית חרושת לתחמושת. הם נישאו  בתום המלחמה, לאבי שהיה ילד פולני, הייתה אפשרות לחזור לפולין, אבל הוריי חלמו על חיים חדשים בארץ ישראל. הם ברחו, חצו את הגבולות והגיעו לגרמניה, ולאחר מכן לאוסטריה. במחנה העקורים אליו הגיעו, הייתה הכשרה של השומר הצעיר לעלייה לארץ ישראל. התנאים במחנה היו קשים, מספר משפחות חיו יחדיו בצריף עץ אחד, ואחותי התאומה חלתה קשה ובגיל חודשיים וחצי נפטרה.

באותם הימים פגש אבי מכר, שכן מעירו בפולין שעשה דרך הפוכה. הוא חזר לפולין מברית המועצות, ולאחר מכן הגיע להכשרה, במטרה לעלות לארץ. האיש גילה לאבי שארבעת האחיות שלו שרדו והן נמצאות בעיר ורוצלב שבפולין. אימו לא שרדה,  ומאביו הוא היה יתום מגיל תשע. הוריי חזרו לפולין בשנת 1947 לוורוצלב, פגשו את אחיותיו של אבי וניסו לחיות שם.

בשנים אלו נסגרו הגבולות ולא ניתן היה לצאת מהמדינה עד  סוף שנת 1956, בינתיים נולדו לי בפולין עוד שני אחים ובשנת 1957 היינו בדרכנו לעלות לארץ ישראל. נסענו ברכבת מספר ימים דרך אוסטריה, הגענו לוונציה באיטליה, ומשם עלינו לארץ ישראל עם האנייה "ארצה " בדיוק כשהיא חגגה תשע שנות עצמאות. מהנמל הגענו למעברת פחונים בנהריה. גדלתי בנהריה, עברנו בהמשך לשיכון עולים, בו היה קיבוץ גלויות שלם, ולמרות זאת בתים פתוחים ויחסי שכנות מופלאים.

ב- שנת 1958 בכיתה ו' התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי בשכונת גבעת טרומפלדור בנהרייה עד כיתה ח'. בכל תקופת הלימודים של בית הספר היסודי, וגם בתקופת התיכון הייתי בתנועת "הנוער העובד והלומד". זה היה המועדון היחיד בשכונה. היו לנו זוג מדריכים מקסימים, שגיבשו את כולנו, היינו קיבוץ גלויות גדול מכל התפוצות. בזכות המדריכים למדנו מהר יותר את השפה, טיילנו הרבה, ולמדנו להכיר את הארץ. הייתה תקופה לא קלה, ולכן עבדנו בקיבוצים, לרוב בחקלאות, על מנת לממן את הטיולים בין הפעילויות. למדנו גם לרקוד ריקודי עם. תקופה זו הייתה אחת היפות שנחקקו בזיכרוני מתקופת נעוריי.

ב-שנת 1961 התחלתי ללמוד בתיכון עיוני בנהרייה, אחרי כתה יא' נאלצתי לפרוש, כי אמי חלתה ושכבה כחצי שנה מרותקת למיטה. רציתי לסיים את הלימודים עם בגרות מלאה, כדי להגשים חלום וללמוד הוראה. החלום נדחה מכורח הנסיבות ויוגשם בעתיד. ביינתיים,ב-1964 התגייסתי לצה"ל, ואז התחלתי לצאת עם משה שהיה הבן של השכן מפולין, שפגש את הוריי באוסטריה, ודיווח להם על הדודות שלי ששרדו.

הם עלו ארצה ב-1948 וכשאנחנו עלינו המשפחות היו בקשר הדוק, אבל ביני לבין משה לא נוצר קשר אמיתי עד הצבא. משה כבר היה איש קבע כשנפגשנו, וחצי שנה אחרי שהתחלנו לצאת התחתנו. הקמנו שבט משפחתי הכולל שלוש בנות, שלושה חתנים ועשרה נכדים. אנו נשואים באושר חמישים ושבע שנים.

כשהבנות היו צעירות (נערות) החלטתי להגשים את החלום שנדחה. השלמתי את כל הבגרויות, וסיימתי סמינר במסלול גיל הרך. במהלך השנים אירחנו את כולם אצלנו בכפר תבור. כל השבט אוהב מאוד את הכבד הקצוץ של סבא וסבתא, אותו הם מכינים עם מטחנת בשר ישנה ממתכת, שסבא וסבתא קיבלו מהוריה של סבתא הינדה. המכונה נקנתה בפולין ב-1948 והגיעה לארץ ביחד איתם כשעלו מפולין.

הזווית האישית

אסף: היה מאוד כיף לכתוב על סבתא שלי, וללמוד עליה ועל עברה.

סבתא הינדה היה לי כיף ביחד עם אסף, זאת הייתה הזדמנות מצויינת, להקשיב לסיפורים אחרים להכיר אנשים ולהתחבר.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50 של המאה ה-20. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”עלינו לארץ ישראל עם האונייה "ארצה " בדיוק כשהיא חגגה תשע שנות עצמאות. “

הקשר הרב דורי