מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי ובחרתי להציג את סיפור חייה של סבתא שלי, רותי אוחיון. בחרתי להציג את סיפורה מכיוון שסבתא שלי היא אדם מאוד חשוב ומשמעותי עבורי, בנוסף סבתא אוהבת לספר סיפורים על חייה בכל הזדמנות. לסבתא שלי קוראים רותי אוחיון והיא נולדה בעיר הבירה רבאט שבמרוקו. סבתא ומשפחתה עלו לארץ כאשר סבתא הייתה בת 9, המשפחה התיישבה בבית שמש, שם התגוררה שנה ואז עברה לירושלים לתקופה ארוכה (כ- 22 שנים בערך). לסבתא יש חמש אחיות ואח אחד, וביחד הם שבעה אחים. כיום סבתא מתגוררת איתנו בבית, היא אוהבת להכין לנו אוכל, לשחק איתנו ואנו נהנים מחברתה מאוד.

ילדות

סבתא מספרת: "גדלתי בעיר הבירה רבאט שבמרוקו. למדתי בבית ספר אליאנס במרוקו, כשעליתי לישראל למדתי בבית ספר בית יעקב ירושלים. היינו משחקים חמש אבנים, שבע אבנים, חבל וגומי, הכי אהבתי חמש אבנים כי הייתי מאוד טובה בזה. היו לי שש או שבע חברות במרוקו ואהבתי לשחק איתן גומי וחבל. בילדותי אהבתי לשבת עם אימא שלי והיא הייתה מלמדת אותי לתפור ולסרוג, היה קרוב לבית שלנו בירושלים בית מלון ואהבנו ללכת לשם, קראו למלון הולילנד והוא היה ממש קרוב לביתנו".

בית הספר והלימודים

"חוויותיי מבית הספר היו לשחק עם חברים וחברות. אהבתי מאוד את שיעור תזונה מכיוון שהיינו הולכים למסעדה והייתי מבשלת עם המורה, היה לי ממש כיף. במרוקו היו תרבויות מאוד שונות מישראל לדוגמה: אם היינו קצת מרימים את הקול על המורה או לא קמים או לא אומרים בוקר טוב כשהמורה מגיע, היינו מקבלים מכה ביד.

כשעליתי לישראל הייתי בת 9 אז לא כל כך הסתדרתי כאן. בישראל היה לי מאוד קשה מבחינה חברתית, בגלל שלא הייתה לנו אותה שפה והיה לי קשה לתקשר עם ילדים בכיתה שלי, ניסיתי לתקשר איתם והם לא הבינו אותי אז עשיתי להם תנועות עם הידיים עד שהם הבינו אותי. למדתי עברית בעיקר בבית הספר גם בשיעורים וגם כי כולם דיברו עברית אז היה לי יותר קל ללמוד."

עלייה לארץ תקופת המעבר

"כשעליתי לארץ הרגשתי מצויין אבל לא הבנתי כל כך מה קורה כי הייתי בת 9 ואמרו לי שעולים לישראל לארץ של היהודים, אז שמחתי. הרגשתי מצוין, חיכיתי והייתי במתח מתי נגיע. באנו בבריחה, ברחנו ממרוקו – ברחנו מהערבים. הלכנו קודם לאחות של אימא שלי לקזבלנקה, אמרנו להם שאנחנו הולכים לדודה שלי והלכנו לשהות אצלה אחרי שנגמר פסח. לאחר מכן באה משאית ענקית ולקחה אותנו לאיזה מקום, אני לא זוכרת מה זה היה. העבירו אותנו בסירות, הגענו לג׳יברלטר. היינו שם במשך שישי-שבת ובמוצאי שבת עוד פעם לקחו אותנו בסירות. עלינו על האונייה והגענו לישראל. היה לי כיף באוניה, הכרתי שם הרבה חברים שגם עלו ממרוקו, הייתה לנו אותה שפה משותפת וכל הזמן הסתובבנו באונייה ובחדר האוכל. ביום האחרון באונייה עשו לנו מסיבה גדולה בחדר האוכל ושיחקנו את המשחק בו שמים קמח בצלחת ובפנים טומנים סוכריה. אני ניצחתי ולקחתי הכי הרבה סוכריות. ברחנו ממרוקו בגלל שהערבים במרוקו התחילו לחטוף בנות יהודיות ופחדנו."

אורח החיים היום

"כיום אני מתגוררת בנתניה עם שלושה נכדים, אני כל היום עם הנכדים שלי, אני גרה איתם ואני אוהבת אותם מאוד. החלום שלי זה לטוס למרוקו, לחזור קצת לעבר, לראות את העיר רבאט ולראות את הנוף של מרוקו. אני אוהבת מאוד לקרוא ספרים, אני אוהבת לבשל ולאפות לנכדים שלי, לחתן שלי, לבת שלי ולכולם. העיסוקים שלי בפנסיה זה להיות בבית של הבת שלי לשחק עם הנכדים שלי בקלפים ולהיות עם המשפחה שלי.

מסר שהייתי רוצה להעביר לקוראי הסיפור שלי: אני רוצה להתייחס למשפט ״אם תרצו – אין זו אגדה״: מדוע? בגלל שעם כל הקשיים שעברנו במהלך העלייה לישראל, ללמוד את השפה , לברוח ממרוקו ועוד… בסוף הצלחנו לעשות זאת. אני מודה לאלוהים ולמשפחה שלי ששמרו עליי ולא קרה כלום בדרך.

הזוית האישית

סבתא רותי:  מאוד נהניתי לכתוב את סיפור התיעוד עם הנכדה שלי שראיינה אותי, היה לי כיף לספר על העבר שלי והיה לי כיף שהיא הקשיבה לי.

ליאל הנכדה המתעדת: היה לי מאוד מאוד כיף לראיין את סבתי. סיפורה מאוד עניין אותי, למדתי שהם עלו לארץ בבריחה ולא מרצון אבל לבסוף גיליתי שזה היה לטובה.