מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתא עליזה וולשטטר עלתה מפולין לישראל

סבתא כחיילת
סבתא כיום
ילדות ועליה

שמי רונה גרף, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, בחרתי לתעד את סיפורה של סבתי, עליזה וולשטטר. סבתא עליזה השתתפה כבר הרבה פעמים בתכנית הקשר הרב דורי והפעם יחד איתי. (למטה קישורים לסיפוריה הקודמים)

סבתא עליזה נולדה בשנת 1944, לבית משפחת שיוו, ברוסיה, בעיר שנקראת קזילאורדה, כשהייתה בת חמש עלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1949.

סבתא עליזה מספרת:

רקע משפחתי

"עליתי לישראל עם משפחתי בשנת 1949 מפולין. הוריי היו ציונים, אבל עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הם נאלצו לברוח מהגרמנים מפולין לברית המועצות. אחרי המלחמה הוריי ואני חזרנו לפולין. אי אפשר היה לעלות לארץ כי הבריטים שלטו פה ולא נתנו לנו להכנס. רק אחרי קום המדינה יכולנו לעלות לארץ. כאשר הגענו לארץ היינו תקופה קצרה במעברה ליד לוד, אחר כך עברנו לתל אביב. שם עברו שנות ילדותי, שם למדתי ושם גרתי עד לנשואיי.

 בנעורי עם אחותי

תמונה 1

הייתה לי ילדות רגילה כמו שלכל הילדים אז בתקופת הצנע. היינו משחקים בחוץ בכל משחקי הילדות של אז. הייתי חברה בתנועת הצופים ויצאתי איתם למחנות ולטיולים ומאד אהבתי זאת. סיימתי  את לימודי בבית הספר התיכון והתגייסתי לצבא. נהניתי מאד מהשירות הצבאי.

בתקופת השירות הצבאי

תמונה 2

מאכלים מיוחדים ומסורתיים מבית הורי

אני זוכרת את האוכל שאמי בישלה. במיוחד אני זוכרת את ערבי שבת, כשאימי הכינה דג ממולא שמאד אהבתי. לצערי, לא למדתי ממנה איך לעשות זאת כי אף אחד במשפחתי לא אהב מאכל זה. אהבתי גם את הרגל הקרושה שאמי הכינה ואת הקציצות והצ'ימס – נוסטלגיה של אוכל אשכנזי שאיני מכינה בבית.

מאד אהבתי את הספרייה שהייתה לנו בבית עם ספרי קריאה, ספרי ההיסטוריה ושירים של חיים נחמן ביאליק.

הזוית האישית

רונה גרף: כשקיימתי את הריאיון עם סבתא שלי, כששמעתי את סיפוריה, הרגשתי שפעם היה מאוד קשה, אבל לא כמו שדמיינתי. הייתה להם ילדות יפה וצנועה, למדתי על סבתא שלי שהייתה להם ספריה עם הרבה ספרים. אני אהבתי במיוחד את החלק הראשון  שבו היא  סיפרה על עצמה ועל ילדותה. אני נהנתי מהתהליך של תיעוד הסיפור.

סיפוריה של סבתא עליזה בתכנית הקשר הרב דורי

בשנת 2017 עם מיקה גרף – תנועת הצופים של סבתי עליזה וולשטטר

בשנת 2018 – עם איה גרף – חגיגת יום העצאות של עליזה

 

מילון

מדניות הקיצוב - תקופת הצנע
מדיניות הקיצוב הייתה מדיניות כלכלית שהנהיגה מדינת ישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע (ביטוי הבא לתאר תקופת צמצום במזון. בישראל, פעמים רבות משתמשי הכינוי מתכוונים רק לתקופה עד תחילת המדיניות הכלכלית החדשה). מטרתה של מדיניות כלכלית זו הייתה ליצור שער חליפין יציב וכך לחסוך במטבע חוץ. מדיניות זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים מרכזיות: הכוונת אשראי והשקעות, אך בעיקר הגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. היו גם הגבלות על כספים שניתן לקחת לחו"ל - אזרח ישראלי שיצא לחופשה באותה תקופה יכול לשאת עמו רק מעט דולרים. בהמשך עלו אף הצעות להגברת המדיניות בדמות ייצור רהיטים "עממיים" במחיר זול ועוד.

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: ”בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם.

ציטוטים

”למרות שהחיים היו לא קלים לא ויתרתי, הגשמתי את חלומי“

הקשר הרב דורי