מאגר סיפורי מורשת

שמי סופיה בלנקי ואני סבתא של לינוי. נולדתי בשנת 1947 ב-30 ליולי בבלארוס (רוסיה הלבנה) בעיר ויטבסק. לאמי קראו לויט ראיסה ולאבי קראו בלנקי איליה. הוריי נולדו בבלארוס בעיירה/כפר ליד ויטבסק. עליתי לארץ בגיל 43 בשנת 1990.

גדלתי במינסק, גרנו כמו כולם – לא יותר טוב, לא פחות טוב, כמו כולם. למדתי בבית ספר רגיל, גם למדתי מוסיקה – פסנתר, למדתי איך לנגן על פסנתר. למדתי טוב מאוד, היו ילדים שלא אהבו אותי בגלל זה, אני גם הרגשתי אנטישמית וגם לא ידעתי למה הם שונאים אותי, אולי בגלל שלמדתי טוב מאוד או כי אני יהודיה (יכול להיות גם וגם). שיחקנו משחקי כדור (שיחקנו בכדורעף, כדור יד, כדורסל ועוד…) היו לי כמה חברות דווקא לא יהודיות, הן התייחסו אליי כמו שאני.

הכרתי את בעלי (בוריס לייפר) דרך חברים משותפים, הוא כתב לי המון זמן מכתבים ואני עניתי לו, אחר כך הוא הציע לי נישואים דרך המכתבים (אני שלחתי לו תמונות ואימא שלו הסכימה לו, אימא שלו הייתה אדם מאוד מורכב). אחר כך הוא שלח לי את המסמכים שלו, אחר כך הוא הגיעה לחתונה עם הטבעת.

אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים (ברוסית) במיוחד ספרי מתח על רצח, ועוד.. אני גם מאוד אוהבת לתפור ופעם ידעתי לסרוג ממש טוב. אני אוהבת לבשל, לאפות עוגות/ עוגיות. אין לי חפץ מיוחד שהעבירו מדור לדור כי הייתה שואה והם שרפו ולקחו הכל (דווקא לא הגרמנים אלא השכנים/ החברים מסביב). אבל גם היו כל מיני שרשראות שאימא שלי הביאה לי ואני הבאתי לאימא שלך. לדוגמא, העגילים עם האבנים הלבנות היו שייכים לאימא שלי, נשארו ממש מעט דברים מאימא שלי.

בתקופת הקורונה לא חליתי, ישבתי בבית ולא יצאתי מהבית, רק כאשר פתחו את הבריכה הלכתי ושחיתי קצת. לפני זה יצאתי קצת לטייל בחוץ, לנשום אוויר. בסופו של דבר עברתי את הקורונה בשלום, כשרעיה (אימא של לינוי, הבת שלי) הייתה חולה בקורונה לא התראינו.

עם הזמן הבנתי שאסור לסמוך על אנשים כל כך ואין דבר כזה שאם אני אספר לחברי שהאויבים שלי לא ידעו. בחיים האלו אפשר לסמוך רק על עצמך ועל קרובי המשפחה שלך (אח/אחות אימא, אבא) בטח לא באנשים זרים. אין כזה סוד שאפשר לספר לחבר/ה. אף פעם אל תהיי חברה של ילדה אחת, כדי שיהיו לך יותר חברות, כדי שאם אחת לא תגיע תוכלי לשחק עם השנייה. אל תמקדי הכל בחברה אחת, אם לא היא אז אף אחד, זה לא אמור לקרות. אני אומרת את זה מניסיון, מכמות הפעמים שבגדו בי. אסור להיות כמו ספר פתוח, על הפנים תמיד כדאי שיהיה חיוך אבל לא יותר.

צריך לדעת גם לוותר, לא צריך להתווכח – "אם זה לא איך שאני רוצה אז אין". ואם משהו שיקר לך אפילו פעם אחת, תעזוב אותו, לך ממנו, תשכח אותו, זה לא משנה מי זה, פשוט לך ממנו, לא צריך למצוא ולחפור.. פשוט עזוב אותו ולך תמשיך לחיות בלי דאגות. צריך לזכור שהחיים נותנים יותר מהזדמנות אחת, כל עוד אתה חי יש לך המון הזדמנויות. גם בחברות אל תשים את כל הביצים בסל אחד בשביל שכולן יישברו, יותר רגוע ויותר גמיש להיות לחברים – אם הוא לא רוצה להתחבר איתך, לא צריך. לעולם אל תהיה מרושע, אם אתה לא רוצה לעזור למישהו אתה לא חייב, אבל אל תפריע למישהו לעולם! לא רוצה לעזור לך משם, אבל אם זה לא מפריע לך בדרך, תעזור לאחר.

אם לסכם במשפט אחד אז – "אל תסמוך על אף אחד".

הזוית האישית

לינוי הנכדה המתעדת: נהניתי לשוחח עם סבתי וללמוד על סיפור חייה.