מאגר סיפורי מורשת

אני, מרים ברקוביץ, נולדתי להוריי לאה ואריה לייב גנץ בשנת 1943. אני הבת השנייה במשפחה. לאחי הבכור קוראים דוב ואחריי אחותי שושי.

גרנו בעיר ארד ברומניה, אבא שלי עבד במאפיה הממשלתית ואימא שלי הייתה עקרת בית. נולדתי בזמן המלחמה ולכן התחבאתי עם אימא בבית של גויים. אבא באותו זמן עבד במחנה עבודה. ב"ה המלחמה חלפה וכולנו ניצלנו והתאחדנו ביחד. בבית אני אהבתי מאוד לשחק עם ילדים קטנים ולסרק להם את השיער, וכשהיה חורף היינו עושים לחם עיסה. עם אימא שלי היינו עושים בובות וחיות, אחר כך הינו שמים אותם לייבוש היינו צובעים אותם. החורף ברומניה היה ארוך מאוד ובגלל שהיה שלג, אי אפשר היה לצאת, אז היינו עושים כל מיני משחקים. שיחקנו בדמקה, קראו לזה "תחנת קמח", על לוח היינו משחקים עם שעועית ועם כפתורים. היו לי הרבה צעצועי עץ שסבא שלי הביא לי ועם זה הייתי משחקת כצעצועים, רהיטים ובובות קטנות.

אסור היה לשיר שירי שבת בשולחן שבת אז לא שרנו. אנחנו עדיין שמרנו שבת אבל תמיד זה היה בשקט כי בזמן הזה הקומוניסטים היו בשלטון של רומניה ואסור היה לקיים מצוות. החגים שהיה לי בהם הכי כיף היו פסח ושמחת תורה. מאוד אהבתי לטייל בחורף, לנסוע על מגלשות שלג, ולשחק בשלג. אהבתי מאוד לאכול מאכלים מסורתיים כמו כופתאות גבינה, מרק דובדבנים ונוקרלי (מאכל מבצק עם עוף). אני זוכרת שהיינו נוסעים עם ההורים שלי על אופניים לנהר שהיה עובר בעיר שלנו ועוברים עם מעבורת לצד השני, היינו עושים פיקניק כל יום ראשון. זה היה הבילוי שלנו שלא עלה כסף וזה היה הכי כיף. בילדות לא חגגו לי יום הולדת כי זה היה אחרי המלחמה – גם לא היה כסף וגם באזור שלנו לא היה נהוג לחגוג.

אבא שלי היה מפקד הקן של בית"ר, ובגלל שהקומוניסטים לא הסכימו לתנועת נוער יהודית, כל פעם עצרו אותו וחקרו אותו ועשו אצלנו בבית חיפושים. היה אצלנו דגל גדול מקטיפה לבן עם מגן דוד שהיה מחוטים בצבע תכלת אז כדי שהם לא ידעו שזה דגל, פרמנו את מגן הדוד, גלגלנו את זה ואמרנו שזה סרט בשביל השערות שלנו. הדגל היה מבד לבן סטן גדול, אמרנו שזוהי מפה.

למדתי בבית ספר של גויים. כל הזמן התנכלו אלי כי הייתי ג'ינג'ית וקראו לי בשמות גנאי וכל הזמן משכו לי בצמות, עד שיום אחד התרגזתי והרבצתי להם חזק. לאחר מכן, אח שלי שאל אותי האם באמת הרבצתי להם. אמרתי ש-"כן, כי אתה לא שמרת עלי ונמאס לי כל הזמן לקבל מהם דברים לא יפים."

אחד הדברים הכי מפחידים שקרו לי הוא שהשלטונות עצרו אותי כי הייתי בשגרירות ישראל לבדוק למה אנחנו לא מקבלים אישורים להיכנס לארץ ישראל. כשיצאתי משם עקבו אחרי עד לבית של דודה שלי, כשהגעתי הביתה לעיר שלנו  עצרו אותי והייתי לילה שלם בכלא. רצו שאני אגיד שהוצאתי מסמכים מהשגרירות אך באמת לא הוצאתי כלום. פחדתי מאוד מאוד אבל בכל זאת הייתי חצופה ואמרתי לסוהר: "אמנם יש לך כח, (כי הוא  כל הזמן איים עלי), אבל אני עדיין לא בת 18 ואתה לא יכול לעשות לי כלום, אני עוד ילדה לא נקראת בגירה". למחרת שחררו אותנו. גם את אבא שלי עצרו וכל הזמן. אמרו לי: "כן, כן, תגידי שלקחת מסמכים. אבא שלך אמר שהוצאת מסמכים מהשגרירות". אמרתי שאבא שלי לא יכול להגיד כזה דבר כי אני הייתי שם ולא הסכמתי לדבריהם. ואז נתנו לנו ללכת ותוך שלושה ימים הינו צריכים לעזוב את רומניה. היה צריך כסף לשלם על הפספורטים (הדרכונים), אז שמתי על עגלה ענקית את כל מה שהיה בתכולת הבית, עמדתי למעלה על העגלה וכל הכפריים היו מסביבי והייתי מרימה כל פריט והייתי אומרת 10 ליי, 50 ליי, 20 ליי – ככה מכרתי את רוב הדברים, והיה לנו כסף לשלם על הפספורטים. מאוחר יותר, לאחר שעליתי לארץ, פגשתי פה עם סבא אנשים שהכרתי ברומניה, אז אמרו לסבא: "אתה לא מבין איך היא עמדה, ילדה לבד על עגלה ומסביב איזה 200 כפריים ומכרה את כל התכולה של הבית."

עליתי לארץ במטוס בשנת 1961 בפורים. מיד עם הגיענו שאלו את אבא שלי: "לאיזה מפלגה אתה שייך?" אז הוא אמר שהוא ממפלגת בגין ולכן ישר שמו אותנו על מונית ושלחו אותנו לאילת, כי בארץ היה שלטון מפא"י. זו מפלגה אחרת ומי שלא היה מאותה מפלגה הרחיקו אותו רחוק רחוק. גרנו באילת שלושה חודשים ואחר כך העבירו אותנו. סבתא הייתה חולה ולא היו שם תרופות בשבילה אז העבירו אותנו לקריית שמונה.

כשהגענו לאילת היינו בהלם מהמציאות הישראלית, אבל היינו משפחה שמחה ואבא קנה לנו רדיו ופטיפון, כל השכנים שלנו אהבו לבוא אלינו והיינו שרים ורוקדים ביחד כך לא הרגשנו את הקושי. באילת קיבלנו בית בלי דלת ובלי חלונות. שמו אותנו בבית לא גמור. היינו חמש נפשות וקיבלנו ארבעה כיסאות, ארבע מיטות, ארבע צלחות וארבע כוסות כי בסוכנות היו חבילות של ארבע יחידות, לא היו של חמש יחידות. אחרי כמה ימים פתחו עוד חבילות והיה אפשר לקבל עוד אחד מכל אחד. אחותי ישנה איתי במיטה כי לא הייתה עוד מיטה.

שלחו אותי ללמוד עברית באולפן בקיבוץ אשדות יעקב, במשפחה שלנו בכלל לא ידענו שיש מושג כזה קיבוץ דתי וקיבוץ חילוני. שמו אותי לעבוד במשחטה ואני הייתי בהלם מוחלט ממה שראיתי. הייתי בטוחה ששוחטים את העופות כמו שהשוחט ברומניה היה שוחט, אבל זה בכלל לא היה כך. מאותו רגע לא אכלתי יותר בשר בקיבוץ והתחלתי להבין את המציאות המורכבת בארץ שלנו.

אחרי האולפן הלכתי לגור אצל דודים שלי בבני ברק, עבדתי בקונדיטורית "שימל". באותה תקופה לא היה לי מעיל כי לא היה כסף לקנות מעיל. דודה שלי שעלתה לארץ השאילה לי את המעיל שלה והוא היה איתי הרבה מאוד זמן. שנה אחרי כן הכרתי את בעלי מתתיהו בחתונה של בני דודים בירושלים וחצי שנה מאוחר יותר התחתנו וגרנו בירושלים. ב"ה אני גרה באותו מקום כבר 59 שנים. נולדו לי שלושה ילדים: מאיר דב, רחל ורונן יונה וב"ה יש לנו 18 נכדים ושישה נינים.

אני מאחלת לנכדתי בריאות ושמחה ותודה לקב"ה על כל הטוב שיש.

הזוית האישית

סבתא מרים: מרגש לספר ולהעביר לדורות הבאים את הסיפור. ילד שמתעניין זה ילד שיודע ולא שוכח.

אליאת: היה לי כיף ומרתק לראיין ולשמוע את סיפור ילדותה של סבתא.