מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ז'קלין ביטון ואני בת 66. נולדתי בעיר אוזדה במרוקו.

עד מלחמת ששת הימים התייחסו ליהודים במרוקו בכבוד וללא בעיות. אחרי מלחמת ששת הימים השתנה היחס ואז נסגרנו בבתים ולא יכולנו לצאת כי היה מסוכן לנו. גם לבית ספר לא הלכנו. היהודים היו בסכנת חיים בכל מקום.  באותה תקופה, אבי, שעבד בחברת קדישא לא היה בבית חודשיים כי כל הזמן הזעיקו אותו לקבור יהודים שנרצחו.

מיום שנולדתי עד יום מלחמת ששת הימים הייתה לי ילדות יפה מאוד.

ג'קלין עם אחותה בילדותן

במלחמת ששת הימים סבלנו מאוד בגלל שהיינו צריכים להיות סגורים בבית במשך חודשיים. אבא דאג להציב שמירה לכל בית יהודי כי איפה שרצחו את היהודים היה צריך לאסוף את הגופות ולקבור אותם.

אחרי הסגר יצאנו שוב ללימודים, אך הערבים המשיכו להתעלל בנו, וכשיצאנו לבית ספר ופגשנו את התלמידים הערבים הם התנכלו לנו. באחת הפעמים הם הדליקו לפיד ורדפו אחרינו ושרפו לי את הרגל. עד היום יש לי צלקת.

בפעם אחרת הייתי בדרך לדוד שלי שהיה סנדלר, רציתי לבקר אותו, ואז ראיתי מולי ערבים ששחטו ורצחו מול העיניים שלי. הצלחתי לרוץ ולברוח לחנות של דודי ושם התעלפתי. הדוד דאג לי ושאל מה קרה וסיפרתי לו. הוא הרגיע אותי ולקח אותי הביתה.

בילדותי עם משפחתי

העלייה לישראל

עלינו לארץ אחרי מלחמת ששת הימים. חבר טוב של אבא, ערבי. אמר לו: "יש מכתב מהנשיא לעצור אותך ולשים אותך בכלא". כנראה בגלל שאבא שלי עבד עם הציוניסטים להבריח יהודים לארץ.

מיד מכרנו הכל ודאגנו לברוח משם.

מגיל שש התחלתי ללמוד בבית הספר במרוקו. למדתי שלוש שפות. משעה 8:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים למדתי בשפה הצרפתית. משעה שתיים בצהריים עד השעה חמש בערב למדתי בשפה ערבית מוסלמית. משעה חמש בערב למדתי עברית, בתלמוד ותורה.

כשעליתי ארצה בגיל 12 התחלתי ללמוד בחטיבה כיתות  ו', ז', ח'. לאחר מכן עברתי לבית ספר מקצועי בכיתות ט', י' ו – יא', למדתי  את מקצוע התפירה.

כשלמדתי בחטיבה היה לי קצת קשה להיות בחברת הילדים, כי לא ידעתי לדבר עברית. לכן דאגו לי בבית ספר לשיעורי עזר ואז יכולתי להתחבר לחברות. היינו הולכות אחת לשנייה הביתה לעשות שיעורי בית. בזמן הפנוי שיחקנו תופסת, גומי וקלאס. כשעליתי לתיכון למדתי עד שעה שלוש. חזרתי הביתה לאכול צהריים ולהכין שיעורי בית. אחרי שסיימתי להכין שיעורי בית קבעתי עם חברות ללכת לקולנוע ולטייל.

חלומי היה ללמוד ולהתקדם בחיים. אבי היה איש פרמיטיבי ודאג לשידוך ולחתונה בגיל צעיר שזה גיל 16. הנישואים לא הצליחו. ואחרי חמש שנים התגרשנו. לא היו לי אז ילדים ואני חזרתי לבית ההורים. התחלתי לעבוד בחברת תדיראן כמחווטת ומלחימה. במשך הזמן התקדמתי יפה לתפקידים נוספים. הכרתי חברות חדשות. יצאנו לבלות עשינו חיים. בגיל 27 הכרתי את סבא של הנכד שלי, עידו, ולאחר זמן התחתנו. נולדו לי ארבעה ילדים חמודים ויפים. עברתי לעבוד עם בעלי שהיה לו משרד להובלות והיה לי טוב לעבוד יחד איתו.

יש הרבה חגים בארץ ישראל, אבל החג הכי אהוב עליי הוא חג הפסח.

בחג פסח היה נהוג אצלנו לשחוט כבש ועגל. סבא נפתלי ז"ל עשה זאת כל פסח. בישלנו בצל עם כבש ועגל. טחנו בשר ועשינו קציצות עם ראשי ארטישוק. הכנו פשטידה עם סלטים, אורז עם קטניות וטנזניה. בחג הפסח. ,נהגנו לארח כל פסח בין שמונים למאה איש.

הייתי מארחת את כל הדודים, גיסים ,גיסות, אחים, אחיות  של משפחתי. בערב חג הפסח הגברים הלכו לבית הכנסת, הנשים ערכו שולחן עם ספרים של אגדה ויינות. כשחזרו מבית הכנסת קראנו אגדה וסעדנו עם שירים וריקודים וצחוקים וסיום ההגדה עם השירים.

עליתי ארצה לארץ ישראל כשהייתי בת תשע. בחג העצמאות, גיסי היה קונה בשרים ומוכר אותם לחגיגות. הבן שלי היה קונה צעצועים וספרים ואז מוכר אותם בחגיגות העצמאות. אימא שלי הייתה קונה מלא צעצועים, שוקולדים ומארזים. חג העצמאות הוא חג שלנו, של היהודים, שבחרו לחיות בארץ ולפתח אותה.

מתעדים את הסיפור, סבתא ז'קלין ועידו

הזוית האישית

עידו: המפגש הראשון היה מרגש. סבתא שלי הספיקה להכיר אותי יותר ממה שהיא הכירה אותי והיא מאוד שמחה להיות בתוכנית. אני גם שמח להיות בתוכנית עם סבים, ובמיוחד מכיוון שסבתא לא פיספסה אפילו מפגש אחד. היא כל פעם הגיעה. ודבר נוסף שמשמח אותי במיוחד זה שעוד מעט אנחנו נצא ליום עיון במוזיאון אנו, ביחד עם כל הילדים וסבים וסבתות שלהם.