מאגר סיפורי מורשת

שמי נויה שילה, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבי, יחיאל ויחד תיעדנו את סיפורו.

סבא יחיאל מספר לי את סיפור חייו

הריאיון עם סבא מתחיל בחורשה שסמוכה לביתי. אנחנו יושבים על הספסל, כשעיניו מביטות בי בגאווה.

כאשר מסתכלים עליו, קשה מאוד להבחין בטלטלות הרבות שעבר. עכשיו הוא רק רוצה לחיות את חייו המאושרים עם ילדיו ונכדיו, ולהמשיך לספר את חוויותיו לצאצאיו. וכך הוא מספר לי את סיפורו המרתק:

סבא מספר על העלייה ללארץ ישראל 

"עליתי ארצה עם הורי, אחי, סבי, סבתי ודודתי, בשנת 1956 ממרוקו.

ההכנות לעלייה לישראל היו מורכבות והכל נעשה במעטה של סודיות וחשאיות ע"פ ההנחיות וההוראות של שליחי הסוכנות היהודים שעסקו בהעלאתם של יהודי מרוקו לישראל. הבית שלנו היה ציוני דתי והכמיהה לעלות לישראל הייתה גדולה. אבי היה סוחר בדים והיה מוכר בעיר כבעל חנות וכסוחר בשווקים. וגם הוא כמו חלק מאנשי הקהילה היהודית, התבקש לסיים עבודתו ולסגור את החנות שברשותו ושלא ינדב שום פרט לגבי נסיעתו לישראל.

אבא קנה ארגזי עץ גדולים ובהם הוכנס כל הציוד הביתי שכלל שמיכות, כלי מטבח ופרטים חשובים כמו כלי כסף וכד'. בתיאום עם שליח הסוכנות היהודית נקבע מועד ליום היציאה בשעת לילה מאוחרת על – מנת שהכול יישאר בחשאיות.

זאת הייתה פרידה מהעיר, מבית – הספר, מבית הכנסת ומשכנינו היהודים, מהניחוחות ומהטעמים.. אך על כל זה היינו מוכנים לוותר רק כדי לזכות ולעלות לישראל ולירושלים בירתה הנצחית של העם היהודי ומדינת ישראל.

בשעה 1:00 בלילה כל התכולה שלנו הועמסה על משאית ומשם יצאנו בנסיעת לילה למחנה קליטה בעיר קזה בלנקה בה רוכזו כל היהודים המועמדים לעלייה לא"י. אחר הגעתנו למחנה, סבא שלי חלה ונפטר ונאלצנו להמתין במחנה עד לאחר השבעה והשלמת תקופת האבל. היה מאוד עצוב לקבור את סבא שלנו בדרכו לארץ ישראל.

בתום שלושים ימי האבל יצאנו לדרך הבייתה! הפלגנו באונייה ממרוקו לצרפת שם הוקם מחנה מעבר גדול לקליטת העולים מצפון אפריקה בדרכם לישראל. וכן, גם במחנה הזה המתנו שוב כשלושה שבועות, אך הפעם כבר הפלגנו באונייה לחיפה ומחיפה למעבורת נפוליאון- מעבורת פחונים בעכו.

השמירה על אחדות המשפחה

הקשרים המשפחתיים היו הדוקים אך לא ניתן לומר שהתחזקו עוד יותר מאחר והשהות במחנות הקליטה במרוקו ובצרפת ותקופת ההמתנה זימנו דווקא הכרות עם עולים נוספים, הילדים היו ללא מסגרת פורמלית (לא למדנו בבי ספר) ובלתי פורמלית (לא הוקמו למעננו תנועת נוער), וההורים נשארו ללא משלח יד וללא פרנסה.

קשיי הקליטה בא"י

קשיי הקליטה הראשונים היו קשים ומורכבים, תנאי הדיור הצפופים והתעסוקה, ההסתגלות לתרבות הישראלית, הילדים בבית הספר, בשכונה ובבית הכנסת, בנוסף לכך ראשי המשפחות שהיו בעלי מעמד גדול, איבדו במידה מסוימת את המעמד ולכן בתקופת העלייה והקליטה הראשונות התגלו במשפחות רבות של עולים חוסר לכידות ואחווה חברתית ומשפחתית.

זיכרונות מעצבים ממרוקו לפני העלייה לארץ

אני זוכר אירועים משפיעים שנחקקו בזיכרוני במהלך העלייה לארץ, אספר לך על שניים מהם שזכורים לי מאוד:

אירוע ראשון המרגש בעיני היה הרגע שבו הגיעה המשאית להעמיס את הארגזים, הציוד הביתי וגם את כל בני המשפחה. סגרנו את יריעות המשאית כדי שאף אחד לא יראה לאן אנחנו נוסעים. זה הרגע המשמח שבו ידעתי, אז כילד בן תשע, שהחלום הציוני שלי להגיע לארץ ישראל עומד להתגשם!..

אירוע שני שנחקק בזיכרוני ובזיכרונם של בני משפחתי היה מהחוויות הטראומטיות של ילדותי, ואני בן שמונה שנים בלבד.

המקרה קרה בשנת 1955, חודשים מעטים לפני עלייתנו ארצה. באחת השבתות, שלימים נקראה "השבת השחורה במרוקו" ע"פ יהודי העיירה – שרפו פורעים ערבים בתי עסק של יהודים, רצחו יהודי שיצא בשבת מבית הכנסת ליד ביתו במלאח היהודי, והיו ניסיונות של ערבים לפרוץ לבתי יהודים כדי לפגוע ואפילו לרצוח…

השרות בצבא הגנה לישראל

בשרות הסדיר ובשרות המילואים היו לי חוויות מרתקות ומאתגרות. בשרות הסדיר שימשתי כמדריך גדנ"ע וכמדריך ידיעת הארץ וזאת לאחר הכשרה של שישה חודשים. לפני מלחמת ששת הימים  הדרכתי בני נוער מתיכונים דתיים בכיתות י-יא לתקופת הכשרה ואימונים למשך שבועיים. בחודשי הקיץ הכשרנו בוגרי יא' לקורס מכ"ים: מפקדי כיתות, ועליתי שם בסולם הדרגות כאן גם הכרתי את רעייתי לעתיד שרה. בתום שנתיים הועברתי ללמד גדנ"ע, ידעת הארץ ושל"ח בשישה תיכוניים דתיים במחוז הצפון בעיירות פיתוח ובערים בשכונות שיקום. גם שנה זו הייתה מאוד מאתגרת חווייתית וסיפוק גדול. בסך הכל היה לי שירות בו תרמתי אבל גם מאוד נתרמתי. רכשתי ידע בתחום חינוך ורווחה וזה היה המשך ישיר להדרכה בה עסקתי בתנועת בני עקיבא טרום גיוסי לצה"ל .

לאחר השחרור מצה"ל,  בתום שלוש שנים הוצבתי ביחידת מילואים ביחידת נ"מ  השתתפתי בשלש מלחמות ששת הימים, מלחמת לבנון ומלחמת יום הכיפורים. בתום מלחמת יום כיפור עברתי קורס קצינים ושובצתי כקצין בריאות נפש ביחידות שונות. כשלשים שנה שירתי במילואים שרות מאתגר אך עם סיפוק גדול ועשייה גדולה. הייתה לי זכות לשרת את צבא ההגנה לישראל השתחררתי בדרגת סרן.

רכישת השכלה גבוהה ומגוון תחומי עיסוקיי

לאחר שחרור משרות סדיר למדתי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ומאוחר יותר תואר שני ושלישי בחינוך. שימשתי כמדריך בפנימיות וכעובד סוציאלי בלשכת רוחה. עברתי לעבוד בעלית הנוער שבסוכנות היהודית בקליטת בני נוער עולה וישראלי בחינוכם ובשיקומם של בני נוער משכבות מצוקה. כולל הבאת אלפי נוער ללא הורים מכל העולם לתכניות לימודים במסגרות החינוך הפנימיתיות בעלית הנוער, ובמימונה, בכפרי הנוער כלליים, דתיים וחרדים, בישיבות תיכוניות, באולפנות, ובחברות נוער בקיבוצים השונים. תכנית זו מכונה בשם תכנית נעל"ה (נוער עולה ללא הורים), תכנית במסגרתה מגיעים בני נוער יהודים מרחבי העולם ללימודי תיכון בישראל.

כ-400 אלף בני נוער התחנכו במסגרת עליית הנוער מאז היוסדה לפני 90 שנה.

בשנת 1996 הועברה עלית הנוער מהסוכנות היהודית שם שימשתי כמשנה למנכ"ל במשרד החינוך למחוז החינוך ההתיישבותי. שלש שנים לאחר מכן מוניתי למנהל  מחוז  החינוך ההתיישבותי במשרד החינוך פנימייתי ועלית הנוער. כ- 11 שנים כיהנתי בתפקיד עד לסיום עבודתי במשרד החינוך.

הפרישה לגמלאות

מאז פרישתי פתחתי חברה למתן ייעוץ למערכות חינוך ולגופים חינוכיים עבודה חלקית. עיקר עיסוקי בלימוד בבית מדרש דף יומי קבוע. זכיתי לסיים את הש"ס פעם אחת ולומד באופן עצמאי מגוון נושאים תורניים ואחרים. אני גם משמש כחבר פעיל בהתנדבות במכללה, בעמותת שרות לאומי ובמגוון גופים ציבורים אחרים. כתבתי ספר "בנתיבי חינוך" וכעת מחבר ספר חדש על תולדות עלית הנוער לאורך 99 שנות קיומה

הדבר המרכזי בחיי כיום הוא לשהות במחיצתם של בני המשפחה בשעות הפנאי ובמיוחד לבלות עם הנכדות והנכדים המקסימים. אני מתפלל בכל יום שבורא עולם ייתן לנו בריאות טובה ואריכות ימים כדי להמשיך ללמוד וללמד.

הזוית האישית

נויה שילה: הסיפור של סבא שלי מעורר השראה. סבי בעל אישיות מופלאה, רבת פעלים, שתרם רבות לנערי הפנימיות שהגיעו מארצות התפוצה השונות ומשכונות מצוקה. ממנו אני גם לומדת על תרומתו לחברה כיום ועל אהבת החיים והמשפחה הסובבת אותו.