מאגר סיפורי מורשת

שמי גיל זך אני סבא של תמר קאופמן וסיפור ילדותי מתחיל בארץ רחוקה בשם ארגנטינה בעיר באיה בלנקה.

מי שמכיר את הסיפור הלב אז מזהה את שם העיר כמקום שממנו הפליג מרקו לחפש את אמו.

זכרונות ילדות שלי מהעיר הם בחלקם מהבית הספר היסודי, התלבושת האחידה שלבשנו היה חלוק לבן וארוך ומעצם היותו לבן היה קשה מאוד שישאר נקי עד סוף היום. בבית הספר כתבנו עם עט ציפורן שאותו היינו טובלים בכסת דיו, לפעמים זה היה גורם כתמים על החלוק הלבן.

ימי החרוף בעיר מגוריי מזג האויר היה שונה מאוד מהארץ, קר מאוד בחורף והשלוליות שאחרי הגשם היו קופאות לקרח ואנחנו נהגו לקפץ עליהם ולנפץ אותם. כשהינו מגיעים לבית הספר הינו מתרכזים בעולם גדול ושם חילקו לנו חלב חם כדי שנתחמם לפני הכניסה לכיתה.

בדרך כלל הכיתה היתה מאוד רועשת עד כניסתה של המורה, באותו רגע היתה דומיה והינו עומדים זקופים לכבד את כניסתה ומכבדים אותה במקלה "בוקר טוב גברת המורה".

אני רוצה לשתף אתכם בעוד זיכרון ילדות שמלווה אותי מאז שאני זוכר את עצמי.

אהבתי מאוד ללכת לבית של סבא אברהם (אבה). היה לו בית גדול וחצר גדולה ששם הוא גידל תרנגולות בלולו והרבה עצי פרי, מאוד אהבנו להשתולל ולשחק בחצר הזאת. אני זוכר בביתו במטבח היה תנור בישול גדול מיציקת ברזל שחממו אותו בעזרת עצים  ובחורף היה מאוד נעים לשבת לידו. בחצר היה מרתף שירדנו עליו במדרגות תלולות שאנחנו תמיד פחדו לרדת לשם, כי לא ידענו מה סבא החזיק שם עף על פי שתמיד ניסינו לגלות.

בשנת 2010 (עברו 13 שנה מאז) בטיול שורשים עם אשתי ביקרתי בעיר ילדותי, באיה בלנקה ועברנו בכל המקומות שאני מספר כאן וזה היה מאוד מרגש להיזכר בתקופה ההיא.

בילדותי לא היו משחקים מחשב ומסכים, כך שכל המשחקים שלנו היו בחברת ילדים. את רוב שעות אחרי הצהריים וגם בהפסקות שיחקנו תופסת, מחבואים, גולות כדורגל שאת הכדור היינו מכינים לבד מסמרטוטים וגרביים ישנות.

בארגנטינה הלכנו לתנועת נוער בשם "למרחב " שהייתה מתנהלת בקהילה היהודית ושם המשחקים הנפוצים היו מחניים וכדורסל.

היו משחקים שהיום הילדים פחות מכירים כמו משחקי קלפים שהיו בהם שחקני כדורגל והיו צריכים להצמיד קלף לקיר ומשחררים שהקלף היה נופל של מישהו אחר ברצפה היה מרוויח את כל הקלפים שהיו על הרצפה. היו גם  קלפים בצורת דיסקית מקרטון אותם זרקנו לכיוון הקיר וזה שהיה מצמיד את הדיסקית שלו לקיר היה זוכה בכול הקלפים.

היה עוד משחק שונה מאוד ששמו היה bolero (בולרו), היה עשויי משני חלקי עץ שאחד היה ידית והשני כדור עם חור, שניהם היו קשורים בחבל והמטרה הייתה להשכיל את הידית לחור הכדור בזמן שמניפים את הכדור כלפי מעלה, משחק זה דרש הרבה מיומנות.

העלייה לישראל

אחי הבכור דני היה מאוד פעיל בתנועה בשם "למרחב" שריכז את כל הנוער היהודי בעיר שבה גרנו. ביום בהיר אחד והוא בן חמש עשרה וחצי אמר להוריי שהוא נוסע לירושלים למכון למדריכם מטעם התנועה וכך היה. הוא נסע בגיל שש עשרה לבדו וחזר כעבור שנה ואז הוא היה לראש הקן של תנועת למרחב. כעבור שנה נוספת הוא שוב פנה להוריי ואמר להם שהוא עולה לארץ ישראל ומאותו יום ההורים החליטו שהמשפחה לא מתפצלת ושכולנו עולים יחד לארץ.

אחי עלה עם חרים מהתנועה שהתמקמו בקיבוץ מגל וכל יתר המשפחה – אנחנו הגענו לקיבוץ אשדות יעקב שבעמק יזרעאל.

אחרי הפלגה ארוכה ראינו בהתרגשות מרחוק אורות בחוף שהם היו של חיפה. לאחר שירדנו מהאונייה, עלינו על משאית ונסענו לקיבוץ ועוד באותו לילה שילבו אותי עם ילדים מהכיתה שלי בחדר. המטפלת עשתה היכרות בינינו ואני ללא שפה, הייתי אמור להבין מה הולך לקרות. בבוקר השכמנו בארבע שלושים ויצאנו לשדה לגן הירק לקטוף חצילים זה זיכרון שמלווה אותי עד היום.

נעוריי

ביום הולדתי ה 70 רעיתי הפתיעה  אותי במגש משפחתי שמאוד ריגש אותי כי בנוסף לנאומים ולארוחה עם כל המשפחה ארגנה  טיול שורשים באשדוד העיר שבה גדלתי או יותר נכון העיר שבה נקלטתי אחרי שעזבתי את הקיבוץ.

למעשה אני הגעתי לבד לאשדוד בגיל 14 וגרתי אצל משפחה מאמצת עד שהוריי קיבלו דירה והצטרפו אליי. אני השתלבתי בכיתה ט' בתיכון. אז בית הספר היה מבנה קטן קרוב מאוד לגבעת יונה, שזה המקום שבו באותו זמן נבנה המגדלור. השובבות שלנו משכה אותנו לבקר באתר שבבניה וליוינו את בנית המגדלור עד לסיומו. היינו מטפסים למעלה גם בזמן הפעלת הזרקור, בנוסף אהבנו לרדת לחוף הים להסתכל בסקרנות בבניית הנמל, במיוחד בעת תהליך בניית שובר הגלים עם אבנים בצורות גאומטריות שמשקל כל אחת כ – 20 טון.

הורי הגיעו לאשדוד לאחר כחצי שנה וגרו בדירה קטנה. אבי עבד במפעל להרכבת משיואות "לילנד". הורי היו אנשים צנועים שהיו שמחים מאוד בחלקים ותמיד הסתפקו במה שהיה להם.

זכור לי ביקור במפעל שבו אבי עבד, כמה הוא היה גאה לעשות לי סיור בפס הייצור של ההרכבה. בדרך הוא הכיר לי את כל החברים לעבודה שלו מאוד אהבו אותו. אבא שלי קיבל פרס עובד מצטיין שהתפרסם בעיתונות.

באשדוד התחברתי לחבורה של ילדים עולים מכל התפוצות וגם ילדי הארץ  – קיבוץ גלויות אמיתי. הינו חבורה  מגובשת שכללה עולים ממרוקו, טוניס, צילה, ארגנטינה – יחד ארגנו מסיבות ואפילו בנינו במוי ידנו מכונית קרנטינג עם מנוע של אופנוע וניצלנו את השטחים שהיו בפיתוח כדי לנסוע עם הרכבים שלנו. היום השטחים האלו שהיו בפיתוח הם הסיטי, שהוא כל האזור החדש שנבנה באשדוד.

אני זוכר שגם בינינו סירה שהינו חוצים איתה את נחל לכיש. לצורך מימון ההנאות שלנו דאגנו לעבוד בחקלאות בקטיף במושבים שמסביב לאשדוד (שתולים, אימונים  ועוד ….). בחופש הגדול עבדנו בבניין ותפקיד שלנו היה להרים לקומות העליונות בלוקים ובלוטות.

זיכרון נוסף היה הטיולים באופנים שהינו מגיעים גם ליבנה וגם לטיולים רגליים שבאחד הפעמים נכנסו בטעות למטווח של חייל האוויר בחוף הים ו למזלינו זיהו אותנו בעוד מועד ופתאום משום מקום הופיעו שני גיפים שחילצו אותנו משם. בנוסף, התנדבנו להקרין במצלמה 8 מילימטר סרטים לילדים וכך גם הגעתי עם חבר להקרין סרטים בקולנוע דגן שהיה במרכז העיר.

בגיל 16 הורי שלחו אותי לטכני של חיל האוויר, שם למדתי והוסמכתי לטכנאי מטוסים. בגמר הלימודים ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ואבי התנדב לצה"ל בתור נהג וסיפק תחמושת לחזיתות.

התגייסתי לצה"ל בשנת 1968 ושירתי עשר שנים בחיל האוויר תפקידים פיקודיים ומקצועיים ושוב עמדנו בפני אתגרים ומלחמות. במהלך השירות הכרתי את לאה אישתי…

ומכאן תחילת הדור החדש עד נכדתי, תמרי המתוקה.

הזוית האישית

הנכדה תמר: לי היה מאוד כיף לכתוב את הסיפור של סבי וללמוד על העבר שלו בילדותו ועל עלייתו לארץ. ללמוד על משחקים, מושגים ועוד … נהניתי לדבר איתו על הדברים בזמן הלמידה ולהוסיף גם רעיונות.

סבא גיל: פרויקט זה מצליח לחבר בין הדורות ,לתת לילד להבין את המקורות המשפחתיים. באופן אישי תמר נכדתי היתה מאוד קשובה לסיפור וזה ממש גרם לי לאושר גדול …