מאגר סיפורי מורשת

שמי פבלו דוד סיאוקן. נולדתי בארגנטינה בשנת 1953, בעיירה ששמה סאן קריסטובל.

אני משתתף בתוכנית הקשר הרב דורי, ושמח לשתף את סיפור העלייה שלי מארגנטינה לישראל. אני רוצה לחלק את המסע של החיים שלי לשלושה חלקים.

החלק הראשון – הילדות שלי בארגנטינה.

החלק השני – העלייה לישראל.

החלק השלישי – החיים היפים בישראל.

הילדות שלי בארגנטינה

נולדתי בעיירה קטנה ושמה סאן קריסטובל שכללה 15 אלף תושבים, הפרובינציה של סאן טפה. בעיירה הזאת  חיו רק כחמישים משפחות יהודיות. כדי להבין איך זה לחיות ככה ,הסברתי ליובל, הנכד שלי , שידמיין שזה כמו שמשפחה יהודית חיה היום בתוך כפר ערבי. בבית הספר היסודי ותיכון שבהם למדתי, היינו בערך אחד או שני ילדים יהודיים .כבר בגילאים האלה הרגשתי ניצוצות של אנטישמיות. הצטרפתי לצבא הארגנטינאי בגיל שמונה עשרה, שירתי שנה וחצי, וגם שם הרגשתי ניצוצות אנטישמיות נגדי. באמצע השירות שלי גילו שאני יהודי, כי התחברתי עם חבר שנקרא גרודמן ,וברגע שהבינו שגם אני יהודי, חוויתי המון קללות, חוסר נעימות והפלייה. סבלתי אך התמודדתי עם זה. כשסיימתי את הצבא ,חזרתי לעיירה שלי והלכתי ללמוד ראיית חשבון, בעיר שנקראת רוסריו, שם הכרתי את אשתי גרסיאלה. בגיל תשע עשרה התחלנו להיות חברים ובגיל עשרים ושלוש, התחתנו. באמצע הלימודים הייתי צריך לחזור לעיירה שלי, כי אבא שלי חלה, אז חזרתי לעזור בבית ולעבוד בשדות. עבדתי בשדות, ברפת, הקמתי עסק משלי, ותוך כדי עבודה, הקמתי גם משפחה. נולדו לי שלושה ילדים, פבי אלה ורותי.

הייתי פעיל מאוד בקהילה היהודית, הייתי יושב ראש של הקהילה היהודית בעיירה שלי, הייתי יושב ראש במפלגה פוליטית (היום כמו השמאל הישראלי), ויושב ראש של מכבי האש. יום אחד, כשהייתי בן שלושים, אחד החברים הכי טובים שלי, נוצרי במוצאו, תוך כדי שיחה שאל אותי מה אני עושה בארגנטינה, הרי יש לי מדינה משלי, למה אני חי  פה ולא במדינה שלי. כמו שהסברתי ליובל, כדי שיבין את ההרגשה שהייתה לי, זה כמו שאם היית חי בכפר ערבי, היו שואלים אותך למה אה גר שם, הרי יש לך עיר יהודית לגור בה ,אין לך מה לעשות בכפר. רציתי שהנכד שלי יבין שהרגשתי שהחבר הכי טוב שלי מהגן, בגיל שלושים  מבקר אותי, ונותן לי תחושה של חוסר נוחות, והרגשה של חוסר שייכות, אחרי כל השנים שחיינו יחד.

אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי לאשתי שכדאי שנתחיל לתכנן  את העלייה שלנו לישראל, לא רציתי שהילדים שלי יגדלו עם אותן הרגשות של חוסר שייכות, של ביקורת, פחד ועלבונות, ואפילו דברים חמורים יותר. הרגשנו בעיניים של האנשים שהם אוהבים אותנו, אבל זה לא היה אמיתי.

העלייה לישראל

ההכנה לעלייה לקחה לנו שנה, קראנו הרבה חומר על מדינת ישראל, והיינו צריכים לקבל החלטה מה הכיוון, לחיות בעיר או במעצה קטנה יותר, כמו קיבוץ או מושב. אח שלי כבר גר בישראל בקיבוץ, הוא עלה לפני, וממנו קיבלתי הרבה חומר על הקיבוצים בארץ. החלטנו לעלות עם הסוכנות היהודית  ולחיות בקיבוץ. הודענו למשפחה שאנחנו עולים לישראל. הסברתי לנכד שלי ,יובל, שהחלטה כזאת היא החלטה קשה מאוד, זה כמו שעכשיו הוא יעזוב את כל המשפחה, הסבים, את בני הדודים והחברים, ואת כל מה שהוא מכיר מאז שנולד, ויעבור למדינה אחרת. למנטליות אחרת, לשפה חדשה, לאנשים חדשים, וכל זה בלי המשפחה המורחבת. זאת היתה  החלטה מאוד קשה גם לנו וגם למשפחה המורחבת. אני זוכר שהיה לנו מאוד מאוד קשה לעזוב את כולם, אך עשינו את הצעד הזה. בסופו של דבר ארזנו הכל, נפרדנו מכולם ועלינו לישראל.

החיים היפים בישראל

כל התהליך היה כבר סגור ומאורגן עם הסוכנות היהודית, התקן והשומר הצעיר. סוכם שאנחנו עוברים לחיות בקיבוץ. עלינו ב 20.6.1985, ועשינו אולפן חצי שנה בקיבוץ צרעה. בתהליך של הקליטה, באו כמה נציגים של הקיבוצים לבקר אותנו, כדי להציע לנו לראות אם מתאים לנו ולהם שנחיה בקיבוץ, שהם מייצגים. בסופו של דבר, קיבלנו החלטה ללכת לגור בקיבוץ אלרום. אני ואשתי רצינו לגור בקיבוץ עם לינה משפחתית. רוב הקיבוצים היו באותה תקופה, קיבוצים עם לינה משותפת, שזה אומר שהילדים לא ישנו בבית עם ההורים, אפילו תינוקות, אלא ישנו בבית תינוקות, או בתי ילדים, וההורים בנפרד בבית. באלרום אמרו לנו שהלינה היא משותפת, אך בעוד שבועיים יעברו ללינה משפחתית, לכן הסכמנו. הגענו עם כל הציוד, נתנו לנו בית, אך מהר מאוד הבנו שכל התהליך של המעבר ללינה משותפת, ייקח  חודשיים, ולא שבועיים כמו שנאמר לנו.  כבר באותו לילה לקחו את הילדים שלי שהיו בגילאי שש, חמש ושנתיים, לישון בבית הילדים. סבלנו מאוד וגם הם, היה לכולם ממש קשה. הסתובבנו אני ואשתי כל הלילה בין בית הילדים שפבי ואלה היו שם, ובתינוקייה שרותי ישנה שם, כי הם לא היו מוכנים להישאר לבד בלילה בלעדינו. מהר מאוד החלטנו שזה לא מתאים לנו, ורצינו לחפש משהו חדש. זה לא היה קל, כי באותה תקופה היו בארץ, רק כעשרה קיבוצים עם לינה משפחתית (לינה שהילדים ישנים בבית עם ההורים). כל פעם דחו אותנו, הגענו כל פעם לסוכנות היהודית, וכל פעם אמרו לנו שאין להם משהו מתאים, ושנחזור בעוד יומיים. ככה כל פעם. הרגשנו שאין לנו עזרה, אז החלטנו אני ואשתי להגיע לשם עם כל הציוד, ועם הילדים, ואמרנו שאנחנו לא זזים משם עד שיעזרו לנו.

במקרה, המנהלת שם היתה  בת דודה של אמא שלי ,אני לא הכרתי אותה, אבל גילינו דרך שם המשפחה, שהיא קרובת משפחה שלי. היא עזרה לנו, ובאותו הרגע השיגו לנו קיבוץ שנקרא פרוד, ומשם ישר נסענו אליו. גרנו שם חמש שנים בערך, מצאנו את מה שחיפשנו, את האידיאולוגיה הסוציאליסטית, וחברה משותפת ושוויונית. מאוד אהבנו לגור שם, ויש לנו המון חוויות נעימות וטובות מהחיים בקיבוץ, אני עבדתי ברפת, אשתי עבדה כמטפלת בבית ילדים. אהבנו את הארוחות בחדר האוכל, החגים המשותפים, וחיים היו פשוטים ונעימים, אבל אחרי כמה שנים הרגשנו שזה לא כמו שחלמנו, שדברים משתנים. הבנו שהקיבוצים משנים את התהליך.

במלחמת המפרץ, בשנות ה – 90 הקיבוצים עברו מלינה משותפת ללינה משפחתית ,הרגשנו שהקיבוץ הפך להיות "דומה" לעיר, כלומר מי שהיה לו כסף פרטי קנה לעצמו דברים, והתחלנו להרגיש את חוסר השוויון ,הסברתי לנכד שלי, שהרגשנו את חוסר השוויון למשל, בזה שלחברים של הילדים קנו דברים, שאנחנו לא יכולנו לקנות לילדים שלנו, נעלי מותגים, וטלוויזיה צבעונית, בזמן שאנחנו היינו הולכים לראות טלוויזיה במועדון, כי לא יכולנו להרשות לעצמינו לקנות טלוויזיה. כל אלה, ועוד דברים שהרגשנו שמשתנים מהר.

היה הרגע שהחלטנו לעזוב את הקיבוץ ולעבור לעיר. עברנו לחיות בנצרת עלית, מצאנו עבודות, הילדים התאקלמו בבית הספר, והרגשנו שעשינו עוד שינוי בחיים. עברנו מסע ארוך ויפה, עם קשיים, אבל גם עם דברים מרגשים ויפים. אני חושב שכל מה שעברנו, גרם למשפחה שלנו להיות מאוחדת. היינו אחד בשביל השני. אז וגם היום. היום אני יכול להגיד שהרווחנו הרבה מזה. אני גאה בהחלטה שעשינו ובמשפחה שהקמנו. שלושת הילדים שלנו, גדלו בצורה יפה ,השכילו ולמדו, בנו משפחה לתפארת והיום אנחנו, אני ואשתי גרסיאלה  חיים לצד שלושת ילדינו, שני חתנים וכלה ואחד עשר נכדים שקוראים לי קוקו.

מזוג בארגנטינה, הפכנו לתשע עשרה נפשות במדינה שאנחנו כל כך אוהבים וגאים לחיות בה.

הזווית האישית

יובל: בעקבות הפרויקט למדתי על המשפחה שלי בארגנטינה .שמעתי סיפורים מעניינים ומצחיקים. גם למדתי שממש כיף לי לשבת עם סבא, ולשמוע את כל הסיפורים שלו על העבר שלו. למדתי שאם אני רוצה אני יודע להקשיב יפה מאוד. לסיכום היה לי ממש כיף ומלמד, היו לי רגעים שלי לבד עם סבא והפרויקט נתן לי הזדמנות לבלות איתו זמן איכות.

סבא פבלו: אני יכול לסכם את העבודה מולך, בכך שהיה לי מאוד מעניין, אני לא מרגיש שצריך לקרוא לזה עבודה אלא חוויה. חוויה נעימה לשבת אתך, במשך שלוש שעות, כשאחד מראיין ואחד מרואיין, אני מרגיש שבפרויקט הזה העברתי לך מסר חשוב ,שאני מקווה שהוא ימשיך ויסופר לדור ההמשך. שלוש השעות שהיינו יחד, כמעט מבלי לעשות הפסקה, הרגשתי והתרגשתי שדיברנו על פעם, סבא ונכד . נהנתי ששמעת את כל הסיפור שלי, והרגשתי שאתה מתעניין בהכל. מאחל לנו שיהיה המשך טוב, בעיקר לך במשפחה שלך ובמשפחה שתקים.