מאגר סיפורי מורשת

היינו מאוד עניים עד כדי כך שגרנו עם הדודים וההורים של אמי ז"ל. בכיתה ד' עזבתי את ביה"ס ובגיל שתיים

עשרה התחלתי לעבוד במפעל נעליים. כשהייתי בת שש עשרה הסוכנות הציעה לאבי לעלות לארץ, והם הבטיחו שידאגו לנו לדרכונים למימון הנסיעה ולמזון. הוריי הסכימו ועלינו לארץ כל המשפחה.

מתוניס הפלגנו למרסי שבצרפת ובמרסי חיכינו שבוע ימים. כעבור שבוע הפלגנו באוניה "סמנקו איטליה" שהייתה אנייה גדולה ומפוארת באותם הימים. עלינו ביום שישי על האנייה קבלנו חדר וחיכינו לכניסת השבת. בכניסת השבת אבי הלך לבית הכנסת שהייתה על הספינה ולאחר מכן הלכנו לחדר האוכל ועשינו קידוש משותף השבת עברה בנחת והים היה לאורך המסע רגוע. במוצאי השבת רב הספינה עשה הבדלה משותפת ולאורך כל המסע

הראו לנו סרטים על ארץ ישראל וביום ראשון הגענו לנמל חיפה בסך הכול החוויה על הספינה הייתה בלתי

נשכחת ומהנה.

כשהגענו לחיפה, הסוכנות הודיעה לנו כי נתגורר באופקים, הם הסיעו אותנו לשם במשאית. הם אף בקשו

שאתגייס לצבא,  אבי התנגד לכך ואמר שאני דתייה וכך לא שירתי בצבא. אבי עבד בחקלאות ואמי הייתה

בבית, גם אני הייתי בבית, לא עבדתי ולא למדתי.

באופקים הכרתי את בעלי שושן, כאשר הלכתי ללמוד עברית באולפן, אמרו לי שיש פה בחור נחמד מתוניס,

ככה עשיתי הכרות אותו. לאחר זמן קצר התחתנו בהיותי בת עשרים. החתונה הייתה צנועה והתקיימה במרפסת הבית, כי לא היה לנו כסף לאולם. מוסיקה בחתונה הייתה אז מתוך תקליטים והזמנו קייטרינג. באופקים נולדו לנו שמונה ילדים בארץ, חמש בנות ושלושה בנים. כל ילדנו, כולם נשואים תודה לאל. יש לי נכדים ונכדות מתוקים שיהיו בריאים.

אני מאושרת טוב לי עם הילדים ועם הנכדים ואני אוהבת את העיר שלי את אופקים.

אופקים: "אופקים היא עיר במחוז הדרום בישראל השוכנת 24 ק״מ צפונית־מערבית לבאר שבע. היא הוכרזה כעיר בשנת 1995.אופקים נוסדה ב־19 באפריל 1955‏, ותושביה הראשונים היו עולים ממרוקו ותוניסיה. ראשיתה של אופקים כתחנת טרקטורים של מושבי מועצה אזורית מרחבים‏, שיועדה להתרחב ולהיות "מרכז אזורי" שיכלול בין השאר מרפאה, בית ספר אזורי, אמפיתיאטרון ותחנה של תנובה לקליטת תוצרת חקלאית‏ אלא שגל העלייה הביא לכך ש־400 משפחות נשלחו לאופקים ושוכנו במעברה שנבנתה במהירות והכילה צריפים, פחונים ואזבסטונים. המגורים הארעיים חייבו בנייה, ובשנים הראשונות הייתה העבודה בבניין מקור פרנסה עיקרי בעיירה.

בסוף 1956, לאחר מלחמת סיני, עם גל העלייה של יהודי מצרים, הגיעו 150 משפחות נוספות למקום (חלקן קראים), וב־1957 מנתה אוכלוסיית היישוב כ־2,500 נפש. באותה העת עדיין היו קיימות שתי מעברות ביישוב: האחת באזור התעשייה הנוכחי של העיר, והשנייה ממערב למרכז העיר הנוכחי (רחובות קיבוץ גלויות וגולומב). ( ויקיפדיה)