מאגר סיפורי מורשת

שמי נועה זיידמן, אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבתא שלי, אירית זיידמן ומתעדת את סיפורה.

סבתא אירית מספרת:

שמי אירית, נולדתי בכפר ויתקין בתאריך 30/11/54 , כבת בכורה להורי איתן וסימה לביא. אבי יליד הכפר, הוריו היו מבין המשפחות הראשונות שהקימו ובנו את כפר ויתקין – חלוציים אמיתיים שהחלו מאפס.

אמי, ילידת תל אביב הצטרפה לאבי בצעירותה. הם נישאו כשהיא הייתה בגיל 18. היא השתלבה מהר מאוד בעולם החקלאות שקסם לה מאד. הם התגוררו בבית הוריו של אבי והבית התרחב עם התרחבותה של המשפחה. אמי עבדה רוב שעות היום עם אבי בענפי המשק השונים. היא הייתה פורצת דרך שהביאה ענפים חדשים (תרנגולי הודו, חממות פרחים), מעבר לגידולים המסורתיים  שהיו נהוגים אז כמו:  רפת, לול ופרי הדר.

מלאכת גידול הילדים הייתה בסמכותה של סבתא טובה – כשמה כן היא, דמות דומיננטית ואהובה ומספרת סיפורים מרתקים. כעבור שנה נולד אחי ארז. גדלנו במשפחה ערכית, משפחתית שערך העבודה, החריצות, האמונה בדרך, אהבת הארץ, טיולים במסלולי מלחמות ישראל, ובכל פינה מוריקה בתיבול סיפורי המדינה, בהובלתו של אבי. אנחנו הילדים גויסנו בשעות אחה"צ לסיוע בעבודות המשק – לא היו אז פועלים או עובדים זרים – כולנו גויסנו ונרתמנו לסייע בקטיף התפוזים, האבוקדו והקלמנטינות, באיסוף ביצים, חליבת הפרות וקטיף הפרחים, בחממה ועוד.

תמונה משפחתית

נתניה הייתה עיר המחוז אליה נסענו להסתפר, לקנית בגדים –היינו לובשים בגדי חג, נעלי לק אדומות וזוכים במנת פלאפל. בדמיוני, חשבתי שכל מי שגר בעיר חי כך כל הזמן – בסתר ליבי חלמתי כי יום אחד גם אני אגור בעיר. בית הספר היה במרכז הכפר. ילדי המושבים השכנים למדו אתנו, האוירה הייתה משפחתית. כולם הלכו בתלם של לימודי נגינה בחלילית ואקורדיון, שיעורי ריתמיקה, תנועת הנוער העובד, הדרכה בתנועה, השירות הצבאי, לימודים וחזרה לכפר כבן ממשיך… בהמשך נולדו אחי הצעירים – עדי וטל.

התגייסתי לגולני, ערב מלחמת יום כיפור ושנה אח"כ אחי התגייס לקורס טיס וסיים בהצלחה. זה היה מסלול נכסף לכל ילדי הכפר, בעקבות טייסים בכירים, ילידי המקום. תקופת הצבא ואירועי יום כיפור חשפו בפני עולמות לא מוכרים של שכול ואבדן מחד והכרות עם החברה הישראלית הרב גונית מאידך. כסמלת סעד בגולני פגשתי משפחות שונות ברחבי הארץ, בתים ומנהגים לא מוכרים לי.

הסקרנות ותחושת השליחות דחפו אותי ללימודי עבודה סוציאלית, במחשבה נאיבית, כי אוכל לסייע לכל אותם נזקקים. בחרתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, שנחשבה אז כפסגת שאיפתו של כל סטודנט. באוניברסיטה פגשתי חברת ילדות עימה התגוררתי במעונות במשך שלוש שנים. אספנו סביבנו קבוצת בנות ילידות מושבים עימן חשנו קירבה. הקשרים עם חבורת ה"תשע בנות", מירושלים קיימים עד היום במפגשים חודשיים. לימדי העבודה הסוציאלית היו מרתקים ותחושת השליחות והמשמעות התעצמו במהלך שנות הלימודים.

עם תום לימודי נסעתי לטיול בארה"ב, שם פגשתי את מי שלימים הפך לבעלי, את גיל. יליד רמת השרון. גיל למד הנדסת מחשבים בניו יורק. כעבור מספר חדשים התחתנו, זה היה באוגוסט שנת 1979, ועברנו להתגורר בניו יורק. אני עבדתי בקונסוליה הישראלית, כשמהר מאד הבנתי כי ליבי מתגעגע לתחום העם, למשפחתי, לארץ, לשפה שלי. עם לידתו של בננו הבכור, אורי בדצמבר 1981, חזרנו לארץ – לנתניה….

מהחלום למגורים בעיר הגדולה, התעוררתי למציאות של מגורים בקופסת גפרורים, כפי שנהגנו לצחוק בילדותנו על בתי הקומות העירוניים, ריחוק מהמשפחה התומכת, ושיגרת חיים שאינה מתמקדת בבגדים יפים ובפלאפל מזיכרונות ילדותי…

גילי השתלב בחברת תדיראן כמהנדס מחשבים ואני התקבלתי על ידי מרים פיירברג, ראש העיר כיום, כעובדת סוציאלית למחלקה בנתניה אותה ניהלה. בימים אלו אני פורשת לגימלאות, לאחר למעלה מ- 40 שנה של עבודה מגוונת ובתפקידים שונים ממנהל הרווחה.

אני משאירה אחרי דורות של מטפלים, שהחלו את דרכם המקצועית ביחידה אותה ניהלתי – 30 מהם עובדים עד היום במנהל בתפקידים שונים. במהלך השנים נוספו למשפחתנו: רוני בשנת 1983 וניר בשנת 1989. אם רק תרצה- תעבוד קשה- תוכל להצליח

האוירה בבית הייתה של חריצות, מצליחנות, מסירות ועבודה קשה. במקביל לעבודתי, למדתי לימודי M.A, התמחיתי בנושאים שונים ובנוסף עבדתי בתחנה ליעוץ נישואין ברעננה – עד היום ובקליניקה פרטית בביתי. שאפתנות, מוטיבציה להתקדמות והצלחה, אתגרים והגשמת חלומות, הם חלק מהטבע המשפחתי אצלנו – כל אלו סייעו לנו לצלוח תקופות קשות ולהגיע להישגים מרשימים. מאחר ועבודתו של בעלי הייתה כרוכה בנסיעות מרובות והיעדרויות מהבית- נהגנו כל חופשת קיץ לטוס למחוזות רחוקים ומיוחדים ולערוך טיולים משפחתיים מרתקים- להוואי, אלסקה, ארהב ועוד.

בצעירותם של ילדי, עברנו לשנה לפלורידה, בשליחות העבודה, ראינו בנסיעה הזו הזדמנות לחשיפתם לעולם אחר, לתרבות ומנטליות שונה, לרכישת שפה והתמודדות עם אתגרים.

לפני למעלה מ- 20 שנה, במסגרת הרחבות המושבים, בנינו את ביתנו בכפר ויתקין, הכפר אותו חלמתי לעזוב כילדה… הילדים גדלו ובהמשך למסר המשפחתי עליו גדלו וחונכו: סיימו בני, אורי ורוני בהצטיינות קורס טייס, כאשר במשך ארבע שנות הקורס של שניהם, אורי סיים בתום שנתיים ורוני החל אחריו. בתקופה זו, נסענו כל שבת מצויידים עם שניצל וסלט תפוחי אדמה לפארק שבחצרים – לתמוך ולעודד אותם. הם נשארו לשרת 10 שנים בתפקידים שונים בטייסת וברוח המשפחה שלנו לא הסתפקו בהגשמת חלום אחד, אורי טס ללונדון והתקבל ללימודי מנהל עסקים, ללא תואר ראשון בבית היוקרתי והחל קריירה עסקית מזהירה שם וחזר לפני ארבע שנים לארץ. הוא נישא ללי חברתו מהתיכון ולהם שלושה ילדים. רוני נישא ליעל חברתו מתקופת התיכון, להם ארבע בנות. בהיותו בן 30 פרש מחיל האויר ללימודי רפואה וכיום מתמחה בבלינסון בנוירוכירורגיה. שניהם ממשיכים לטוס בטייסות שלהם במסגרת מילואים. ניר ניתב את כישוריו לתחום המחשבים- שירת בממר"ם ולאחר שנות שירות קבע, למד לימודי הנדסת מחשבים ואלקטרוניקה וכיום עובד באמזון.

כיום אנחנו מקפידים להתראות בסופי שבוע בביתנו לארוחות משותפות – הנכדים מצפים למפגשים עם בני הדודים, לעיתים נשארים לישון כקבוצה הנהנית לבלות בצוותא, עושים ימי כיף ויוצאים לחופשות משפחתיות בארץ ובעולם. ערך המשפחה עובר אצלנו מדור לדור – לעיתים תכופות אנחנו מקיימים ארוחות משותפות אני ואחי ומשפחותיהם (אחותי אינה מתגוררת בארץ). אחת לשנה מזה שנים רבות נפגשים בתקופות חגי תשרי כל שבט לביא לדורותיו (מעל ל- 50 איש) בבית הקברות בכפר – פוקדים את קבריהם של סבא וסבתא והורי – כל שנה נוספים פעוטות חדשים- ומשם עוברים לביתו של אחי טל, שנשאר בבית המשפחה כבן ממשיך, מגדל פרחים ותרנגולות. פותחים שלחן עם מטעמי כל המשתתפים ומספרים את סיפור המשפחה באמצעות חידונים, מספרי סיפורים מפי זקני השבט, ממפגש עם הקרובים שמגיעים ממזרע בצפון ושדה בקר בדרום.

השרשרת ממשיכה ונמשכת כבר למעלה מ- 20 שנה…

סרטון תיעוד של סבתא אירית זיידמן

הזוית האישית

סבתא אירית: הייתה לי חוויה מרגשת לחזור לזיכרונות ילדותי, להיות חלק מתכנית שמחברת בין הדורות, לראות את החוט המקשר את העברה הבין דורית של ערכים אמונות והתנהלות, שעוברת מדור לדור. חיזוק למשמעות בחיי המשפחה שלנו, גם כיום בכל עשיה ובכל צומת, מרגישה מבורכת על מה שהושג ועל הדרך בה הלכנו.

נועה: הייתה לי חוויה מעשירה וכיפית מאוד. אני נהניתי ללמוד דברים חדשים על סבתא ואני מסכמת את זה במילה אחת מושלם!!