מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים מילר לבית רוזנבלום ונולדתי בישראל.

אבי שמואל רוזנבלום ז"ל ,יליד ורשה שבפולין, עבר את מלחמת העולם השנייה ועלה ארצה באונית המעפילים "יגור" שהייתה האונייה הראשונה שהבריטים תפסו והגלו למחנה בקפריסין. במשפחתו הגרעינית היו הורים, שתי אחיות ואח. כולם נספו בשואה למעט אחות אחת.

אמי אסתר גרינברג ז"ל, ילידת רומניה, עלתה לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה במסגרת תנועת הנוער גורדיניה. גם האונייה שבה הייתה נתפסה על ידי הבריטים וגם היא הוגלתה למחנה המעצר בקפריסין.

שם נפגשו, הכירו ונישאו.

ביום חתונתם הוכרז על שחרור המחנה והם הגיעו ארצה על סיפון האונייה "תאודור הרצל". כאן בארץ אני ואחי גדלנו ברמלה, העיר בה גרו הוריי וחיו בה כל חייהם. הם זכו לארבע נכדות. אמי זכתה לראות נין אחד ואבי זכה לראות 11 נינים. אני נישאתי לאבידן מילר, נולדו לי שתי בנות וזכינו לשמונה נכדים.

אבי, שמואל רוזנבלום

שמואל רוזנבלום יליד ורשה שבפולין, הבריח את הגבול ערב מלחמת העולם השנייה ובדרך לא דרך הגיע למחנה עבודה בהרי אורל, שם עבד בעבודה קשה ובדרך נס ניצל. עם תום המלחמה שב לוורשה בתקווה למצוא מי ממשפחתו אם נשאר בחיים. כעבור זמן מה מצא באקראי את אחותו פרידה. הסתבר שרק הוא והיא, מכל המשפחה (הוריו רוזה ומשה אחותו יהודית ואחיו ישראל) שרדו את התופת ונשארו חיים. הם הצטרפו לקומונה של צעירים "הקיבוץ" מעין הכשרה לקראת העלייה לארץ. רבים מהחברים ב"קיבוץ" הפכו להיות "המשפחה" במקום המשפחה הביולוגית שנספתה.

לאחר שאחותו נישאה לאחד החברים ב"קיבוץ", ראה אבי את עצמו חופשי לעלות לארץ.

הימים הם ימי המנדט הבריטי אשר קבע תקנות הגירה חמורות ולמעשה אסר כמעט באופן מוחלט על כניסת יהודים לישראל. אבי היה בין המעפילים שהפליגו באונייה "יגור" אשר יצאה את נמל מרסיי ביולי 1946. המסע היה חלק מהעלייה הבלתי לגאלית לישראל שנקראה עלייה ב'. משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית. האונייה "יגור" הייתה האונייה הראשונה שנתפסה ע"י הבריטים ונוסעיה יחד עם נוסעי הספינה "הנרייטה סולד" גורשו לקפריסין ושוכנו במחנה אוהלים ליד קראולוס.

אמי, אסתר רוזנבלום

אסתר רוזנבלום לבית גרינברג, ילידת העיירה רומאן שברומניה, עברה את המלחמה בעיר הולדתה. משפחתה נושלה מביתה וחוותה הרעה ניכרת בתנאי החיים אך לא נפגעה בנפש. במסגרת תנועת הנוער גורדוניה, היא הפליגה בדצמבר 1947 מנמל בורגס שבבולגריה על אחת משתי ספינות הפאנים. האחת –  Pan York ששמה הוסב ל"קיבוץ גלויות" והשנייה – Pan Crescent ששמה הוסב ל"עצמאות". גם הן נתפסו ע"י הבריטים ונוסעיהם הובלו למחנה העצורים קראולוס שבקפריסין.

מכרה משותפת הכירה ביניהם והם נישאו בתאריך 18.1.1949 במחנה בקפריסין. דקות אחדות אחרי החופה נשמעה במערכת הכריזה הודעה לפיה המחנות בקפריסין שוחררו והעצורים חופשיים לעלות ארצה. כעבור שבוע הגיעו על סיפון הספינה "תיאודור הרצל" לנמל חיפה, חוף מבטחים וכעבור זמן קצר קבעו את ביתם ברמלה וחיו בה כל חייהם.

אחי משה רוזנבלום ואנכי, נולדנו וגדלנו ברמלה.

תמונה משפחתית

ילדות 

גדלתי ברמלה. בשנות החמישים שוכנו מרבית היהודים ברמלה בבתים ערביים שננטשו ע"י בעליהם במלחמת השחרור. בניית שיכונים רק החלה והוריי הצליחו לרכוש בית דו משפחתי קטן בשכונה עברית ברמלה. הבית היה בן שני חדרים בלבד ומסביבו חצר גדולה שהוריי טיפחו בה ערוגות ירקות ולימים נטעו עצי פרי.

עם סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל בוטלה ההגבלה על עליית יהודים לארץ. יהודים רבים עלו ארצה וביניהם גם בני משפחתי.

אני ואחי בילדותנו עם סבא

מפולין הגיעה בשנת 1951 אחותו של אבי, בעלה ובנה הבכור. דודי – שלמה נדל נמנה על יתומי בית הילדים של קורצ'אק. בעידודו של המחנך הדגול למד את מקצוע הצילום וכשהגיע לארץ, פתח ברמלה חנות צילום שהצליחה מאד. הוא היה "הצלם של רמלה".

מרומניה הגיעו בשנת 1951 סבתי וסבי, הוריה של אמי – מרים ולייזר גרינברג. לצערי, סבתי נפטרה כעבור שלושה חודשים ולא זכיתי להכירה. סבי שהתאלמן, איש חכם ונשוא פנים, התגורר עימנו בביתנו והיה שותף מלא לגידולנו עד למותו בשנת 1968. לילדים ספורים בשכונה הייתה סבתא. לנו היה סבא! מחזה נדיר באותן שנים.

אחיותיה (שרה ורוזי) ואחיה (יוסף) של אמי עלו מרומניה בתחילת שנות השישים ואז הפכנו למשפחה מורחבת באמת.

הבית שבו גדלתי היה בית מסורתי. אמי נהגה להדליק נרות ואבי עשה קידוש. לא עשינו כל מלאכה בשבת. האוכל היה כשר והייתה הפרדה בין חלב לבשר. חגי ישראל נחגגו כהלכתם והורי הקפידו ללכת לבית הכנסת.

בין עצי הפרי בחצר ביתנו, היו עץ תפוז, לימון, מנדרינות ואשכולית – כולם פירות הדר. אמנם הם אינם נמנים על שבעת המינים – פירות ארץ ישראל, ועם זאת בשנות השישים והשבעים הם היו סמלה המסחרי של ישראל. ישראל הייתה מעצמת תפוזים וארגזי התפוזים שעליהם חותמת JAFFA יוצאו לארצות אירופה. גם בארץ, פירות הדר היו מאד נפוצים. לארוחת בוקר בבית הספר הילדים היו מביאים כריך ותפוז. ריח פריחת התפוזים הוא ריח הילדות שלי.

אבי עבד כלבלר ברכבת ישראל ואמי הייתה עקרת בית. למרות זאת, שניהם נשאו בעול תחזוקת הבית. שניהם אהבו לשיר תוך כדי פעולה. אני זוכרת את אמי שרה כשבישלה, בוחשת בסיר ביום חורף קר, מול החלון המכוסה באדים ושרה. אבי נהג לגהץ ותוך כדי היה מזמזם לו שירים באידיש וברוסית.

אמי אהבה מאד מלאכת יד. ידעה לתפור, לרקום ולסרוג. הייתה לה סבלנות אין קץ והיא הקפידה על התכים הקפדה יתרה. העבודות שלה היו מאד מדויקות. ממנה למדתי לרקום ולסרוג. הסוודר הראשון שסרגתי היה לחברי אבידן שהפך בהמשך לבן זוגי.

בית הספר "אחוה" ברמלה היה בית הספר היסודי שבו למדתי. בית ספר קטן ואינטימי שבו למדנו כל ילדי השכונה, מרביתנו צברים שנולדנו בישראל, ילדים של עולים מכל קצות תבל. בתקופתי, חל חוק חינוך חובה חינם, עד לסיום בית הספר היסודי בכיתה ח' בלבד. הלימודים בתיכון לא היו חובה והיו כרוכים בתשלום שכר לימוד. בכיתה ח' נערך לכל התלמידים מבחן שנקרא "סקר" שמטרתו הייתה, בין היתר, לכוון את התלמיד בהמשך דרכו – לימודים או עבודה ואם לימודים האם במסלול לימודים עיוניים או מקצועיים. אותי כיוונו ללימודים בתיכון עיוני. את המשך לימודיי עשיתי בתיכון האזורי רמלה – לוד שגם ממנו יש לי זיכרונות טובים.

בשנות ילדותי הייתי בתנועת הנוער צופים. על שרוול שמאל בחולצת החאקי, נשאתי בגאווה את הכיתוב "שבט אחווה, צופי רמלה". בצריפים, בין עצי האקליפטוס היו מפגשי הפעולות שלוש פעמים בשבוע, מסדרים, כתובות אש ועוד חוויות. בפסח ובקיץ הייתי יוצאת לטיולים ולמחנות קיץ. שם הכרתי לראשונה ילדים בני גילי מבתי ספר אחרים בעיר. בהמשך, בתיכון גם למדנו יחד.

אחי ואני בתיכון

נישואין והקמת משפחה

אבידן שירת בצבא ביחד עם אחי משה. שניהם היו קצינים צעירים בפלוגת צנחנים טירונים. באחת השבתות שבה אחי נשאר קצין תורן, אבידן הגיע לביתנו, הציג את עצמו ואמר שהוא מבקש לדעת היכן מתגוררת חברתו של אחי (לימים גיסתי – מרגנית) שהייתה גם היא חיילת; הוא רוצה להפתיע אותו ולהפגיש ביניהם לשבת. התנדבתי להראות לו היכן ביתה ובהמשך גם אני הצטרפתי לנסיעה. בדרך חזרה התפתחה שיחה מעניינת ומהנה וההתאהבות הייתה הדדית.

לאחר שנישאנו גרנו בתל אביב ושם נולדו שתי בנותינו יפעת ותמר.

מקצוע ותעסוקה

בהמשך גרנו בחיפה. למדתי בבית ספר לאחיות בבית חולים כרמל, בתכנית מיוחדת שיועדה לאימהות. עקב מחסור באחיות, החליט משרד הבריאות על התכנית המיוחדת הזו. למדנו שישה ימים בשבוע עד אחת בצהריים והיו לנו חופשות כמו בבתי הספר היסודיים. כך התאפשר לאימהות ללמוד מקצוע וגם להיות עם הילדים בבית.

סיימתי בהצטיינות את בית הספר לאחיות ובשנים הראשונות עבדתי כאחות בתנועה הקיבוצית. התחלתי את דרכי כאחות בקהילה בקיבוץ משגב עם, על גבול הלבנון. הימים היו לאחר מלחמת שלום הגליל, צה"ל החזיק את רצועת הביטחון בלבנון והלחימה בארגונים השיעים נמשכה. המתיחות הייתה גבוהה, מדי פעם נורו קטיושות והשיא היה ליל הגלשונים בנובמבר 1987 שבו מחבל חדר לבסיס צה"ל והרג שישה חיילים. כל אותו הלילה, היו הגברים בקיבוץ בעמדותיהם ושמרו מפני חדירה אפשרית. אני עם אחות נוספת שהינו במרפאה לכל מקרה של פציעה או גרוע מכך.

כעבור כמה שנים, בהן גרנו בעוד שני קיבוצים (בארי ומצובה) חזרנו לחיפה ועבדתי בבית חולים רמב"ם במחלקת ילדים. מלחמת המפרץ בינואר 1991 תפסה אותנו כמשפחה כשאבידן במילואים, אני בבית החולים במשמרות לילה והבנות לבדן בבית, נכנסות לחדר האטום (מחשש לטילים עם ראש נפץ כימי) לקול האזעקות. לא היו לימודים והן העדיפו שאהיה איתן בבית במהלך היום. המלחמה הסתיימה כעבור חמישה שבועות לקראת פורים. אז אפשר היה כבר לא לשהות בקרבת החדר האטום ולמעשה לפרק אותו.

כעבור מספר שנות עבודה במחלקת ילדים, מיון ילדים ואונקולוגית ילדים, עברתי לעבוד כמדריכה בבית ספר לאחיות בבית חולים "רמב"ם", בהמשך עבדתי כמרכזת תכנית לימודים להסבת אקדמאים לסיעוד בבית ספר לסיעוד "הדסה" ירושלים, ולבסוף, 16 שנים כסגנית מנהלת בית הספר האקדמי לסיעוד "דינה" בבית חולים "בילינסון" בפתח-תקוה.

במהלך השנים התפתחתי גם מבחינה אקדמית. למדתי באוניברסיטה החל מתואר ראשון בסיעוד ועד לתואר שלישי בהעצמת הפרט והקהילה.

פרשתי פרישה מוקדמת מתפקידי כסגנית מנהלת ביה"ס לסיעוד ועשיתי הסבה מקצועית. גם הפעם בחרתי במקצוע טיפולי. למדתי פסיכותרפיה ומאז אני עוסקת בכך בקליניקה פרטית.

אבידן ואני בגיל פרישה. אבידן עוסק בתחביבו כנגר חובב ואני עובדת בקליניקה. במהלך השנים נולדו לנו שמונה נכדים, אותם אנחנו אוהבים אהבת נפש ושמחים לבלות איתם כל כמה שאפשר.

סבתא מרים מספרת

הזוית האישית

נעמה: היה לי כייף ומעניין לשמוע דברים חדשים שלא ידעתי על סבתא.

סבתא מרים: אני מאוד שמחה שהייתה לי ההזדמנות לספר את הסיפור ובכך להנציח את זכם של הוריי.