מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי שליין, נולדתי ברחובות ב-1935, להורים רחל ועזריאל שלו (נקריץ).

הורי הגיעו לארץ כחלוצים מרוסיה בשנת 1925, ובארץ נפגשו בעיר עכו. בעכו עבדו בבית חרושת לגפרורים "נור" כדי להגביר ולחזק את נוכחות היהודים בעיר שהיתה ברובה ערבית. הם התחתנו וכעבור שנה עברו לרחובות. יש לי שני אחים גדולים ממנו, אלי ואיתן.

למדתי בבית ספר יסודי בבית חינוך לילדי עובדים ברחובות מכיתה א'-ח'. אחר כך בתיכון מכתה ט'-י"א, ומאחר והחלום שלי היה להיות גננת, למדתי בסמינר ע"ש אליעזר שיין בפתח תקווה, (סמינר גבעת השלושה – כך קראו אז). ובשנת 1954 סיימתי בהצלחה את הלימודים בסמינר. באותה שנה –  1954, נקראו בני המושבים הותיקים ע"י בן גוריון ומשה דיין, להתנדבות לעזרה למושבי עולים בנגב, שהיו בקשיים מרובים מבחינה כלכלית, חברתית ובעיקר וביטחונית, כתוצאה מפריצות של פדאיון (מחבלים) מעזה, והרבה מהם רצו לעזוב.

בני המושבים – נהלל, כפר יהושוע, כפר ויתקין, כפר יחזקאל ועוד, עזבו את המשקים, וירדו לחיות ממש עם המתיישבים החדשים, ולעזור להם בכל שטחי החיים. קריאה נוספת הייתה לנו, המורות והגננות שסיימו את הסמינרים, להתנדב לגנים ובתי ספר במושבים אלו, ולחיות איתם במקום. אני התנדבתי ונשלחתי למושב מסלול (על כביש ה"רעב") שם הייתי גננת בבוקר, אחר הצהריים הפעלנו את הנוער, ובערב לימדנו עברית את נשות המתיישבים בבתיהן.

במסלול הכרתי את יהודה שלאין שהתנדב מנהלל. התחתנו, ואחרי שנתיים חזרנו למשק בנהלל. כשביקשתי להמשיך לעבוד כגננת בגן ילדים, יהודה אמר לי: "אין דבר כזה, אישה של חקלאי היא חקלאית!". היה לנו בנהלל משק גדול: רפת, לול, מטעים, כרם, גידול ירקות, ואז לא הרשו במושב לקחת עזרה של פועלים מבחוץ. אך אני התעקשתי ולא ויתרתי, ולמזלי גם התפנה מקום בגן הילדים בנהלל, והתקבלתי גם על ידי משרד החינוך. עברתי את מבחן ועדת החינוך בנהלל, שהיו בה ותיקים בעלי ידע ותפקידים, ואילו אני הייתי צעירה בת עשרים, עם ותק של שנה אחת בלבד. כשהתקבלתי יהודה הסכים ואמר: "טוב, אבל חמש שנים בלבד, ואכן הייתי גננת בנהלל, שלושים וחמש שנה במקום חמש. אני התחייבתי מרצוני האישי, לעזור בכל עבודה במשק, בשעות אחר הצהריים ובחופשים מהגנים, ואכן קיימתי את הבטחתי כולל חליבת פרות בידיים. כשישבתי על שרפרף קטן ליד הפרה, כמעט ולא ראו אותי.

היום יש לי: שלושה ילדים, שבעה נכדים, ותשעה נינים, ששמונה מהם חיים בנהלל. תם הוא הנין הבכור שלי.

הזווית האישית

סבתא רותי: היה לי מאוד כיף, נהנתי מתם בגרותו ורצינותו, וזה קצת החזיר אותי לעבודתי כגננת.

תם: היה לי כיף לעבוד עם סבתא, למדתי ושמעתי סיפורים שלא הכרתי עליה.