מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דבורה וייס, ואני תלמידת כיתה ו' בבית ספר אור מנחם בערד, השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתא שלי חנה, היא אימא של אבא שלי.

סבתא חנה מספרת:

שמי כיום חנה וויס, בילדותי שמי היה שלי לין פרנקל, להורים שלי קראו הווארד וג'ון, הייתה לי אחות אחת בלבד שקראו לה לורי. אחרי החתונה, שיניתי את שמי לשלי בן-דוד, ולימים שיניתי את שמי לחנה.

נולדתי בשנת 1952 בארצות הברית, בקליבלנד, אוהיו. גרנו בבית גדול ואתנו יחד גרו גם הסבתות שלי. באותה תקופה התרחשה השואה הנוראה באירופה, אבל בבית שלי לא הרגישו דבר, והם גם לא ידעו ולא שמעו הרבה על המלחמה.

אני זוכרת, שבילדותי אהבתי לעבור ליד הסבתות הרבות שלי ולהרגיש את הוורידים שהיו בידיים שלהם, והם לא היו מסוגלות להגיב. כי, הן כבר היו מאוד מבוגרות. אחרי שנים כששמעתי על השואה, רק אז הבנתי כמה ברת מזל הייתי לגדול עם סבתות וסבתות רבות.

יש לי אחות אחת, אבל לצערי היא התחתנה עם גוי. קראו לה לורי קי. או כפי, שהיא קראה לעצמה רחל, אני אוהבת לקרוא לה רחל. היו לה בחיים הרבה תקופות, פעמים שהיא למעלה ופעמים שהיא למטה. כשהיא הייתה במקום הכי למעלה ברוחניות, היא החליטה להחליף את שמה לרחל, אבל, אחר כך, לצערי, היא החליטה להתחתן עם גוי.

השידוך

הרבה זמן חיפשתי שידוך ולא מצאתי. ואז שמעתי שיש רבי ששמו הוא "הרבי מליובאוויטש". החלטתי שאין מה להפסיד, כתבתי לרבי מכתב. כשבאתי לשים בתיבת הדואר אמרו לי, שהרבי מאוד עסוק ולא בטוח שיענה לי. בהחלטה של רגע, החלטתי שאני אכתוב, ושהרבי לא צריך לכתוב לי מכתב בחזרה, רק שיברך אותי שאמצא שידוך במהרה. ואכן, לאחר כמה חודשים מצאתי את השידוך שלי שאיתו עליתי לארץ ישראל.

עיסוקי

בארצות הברית למדתי הוראה, וספציפית להיות מורה לספורט. הייתי מורה לשחייה של קבוצת ילדים עיוורים. פעם אחת הבאתי אתי את אחד מילדיי, שלא הרגיש טוב. כאשר נכנסתי עם בני לקאנטרי קלאב, הילדים הריחו שמישהו נוסף ניכנס. הם מאד נבהלו והתרחקו מימנו. אמרתי להם בואו ותזהו מי זה? הם התחילו להתקרב אחד אחד, ולאט לאט, ופתאום אחד מהם זיהה והכריז "הי זה הבן של המורה, ילדים, אין מה לפחד.

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1981 ארזנו הכל, עזבנו את הבית שלנו, בהר ורנון, והלכנו לשהות עם סבתא שלנו עד לטיסה לישראל. היינו הורים ושלושה ילדים ועוד תינוק בדרך. השבת הגיעה וסבתא הניחה את הדרכונים לשמירה. הגענו לשדה התעופה, ופתאום נזכרנו  בדרכונים, חיפשנו בכל מקום ולא מצאנו. ניסינו לבטל את הכרטיסים, אבל אמרו לנו, שאי אפשר לקבל החזר כספי. ישבתי במדרגות וחשבתי, מה אפשר לעשות? ואז פתאום, הגיע מישהו, שמצא את הדרכונים שלנו.

השעה הייתה מאוחרת ולא ידענו עם נספיק להגיע לטיסה, עשינו כמיטב יכולתנו. כשעלינו על המטוס הביאו לנו ארוחה, בדיוק אז ניסיתי להרגיע את התינוקת שבכתה, בלי לשים לב נפלה לי חתיכת חמאה. דיילת גבוהה הגיעה וצעקה עלי, שאני ירים מהר מהרצפה. אבל, אני לא יכולתי להרים כי הייתי עם התינוקת שבכתה. לבסוף הגיעה דיילת אחרת נחמדה והרימה את החמאה.

הגענו למרכז הקליטה בשכונת גילה בירושלים, היה שם נפלא. היה שם נוף של  הרי ירושלים, ושמחתי במיוחד, שאני זוכה לבשל בירושלים. רצינו לעבור לשכונת בית וגן, עברנו לשם, אבל גרנו שם תקופה קצרה בלבד. ואז החלטנו לעבור לפרויקט ברמות ב'. היינו הראשונים שנכנסנו. היו לנו בהתחלה מים וחשמל זמניים.

כשגרנו בבית וגן, בעלי ניקרא לצאת למלחמה עם לבנון, היה זה בהתראה של חצי יום. זה היה נורא לא ידעתי עברית וזו הייתה הבעיה העיקרית שלי. אפילו לדבר עם המורים של הילדים לא יכולתי. פעם אחת  בתי הבכורה לא הכינה שעורי בית, וכשהמורה גילתה זאת. היא נתנה מכה באף וירד לה הרבה דם.

אחרי שהבן השביעי שלי נולד פרצה מלחמת המפרץ. היינו צריכים ללבוש מסכות גז ואת התינוקות לשים בתוך עריסה מפלסטיק, אבל הוא התינוק לא הסכים להיכנס לעריסה ונאלצתי להחזיק אותו כל הזמן על הידיים.

למרות, החוויות שהיו לפעמים פחות נעימות, אני אוהבת לגור בארץ ושמחה כל כך שעלינו לישראל.

הזוית האישית

הנכדה דבורה: תודה לך סבתא, שהקדשת מזמנך לספר לי עליך ועל המשפחה, נהניתי והחכמתי. מאחלת לך הרבה בריאות ונחת ממני ומכולם