מאגר סיפורי מורשת

שמי שחר, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרתה אני מתעד את סיפורו של סבי. סבא שלי, משה, נולד בשנת 1948, בערך עם קום המדינה. ההורים של סבא שלי הכירו לאחר מלחמת העולם השנייה.

לפני השואה אבא של סבא משה היה נשוי ונולד לו ילד בשם של משה, אבל הם נספו בשואה יחד עם כל המשפחה (ההורים, הסבים, הדודים, האחים). לאבא של סבא משה הייתה רשת של חנויות בדים, וילונות ושמיכות. ליד החנויות היו בתי מלאכה בבעלותו שייצרו את המוצרים. במלחמת העולם השנייה אבא שלו עבר למחנה עבודה של ההונגרים ששיתפו פעולה עם הנאצים. בזכות המקצוע של אביו, שהיה מקצוע נחוץ, הוא נשאר בחיים כי הוא עבד בשביל ההונגרים והמחנה שוחרר בסיום המלחמה.

אימא של סבא משה הועברה לאושוויץ בגיל 19 ונבחרה מתוך קבוצה של נשים שהיו חזקות נפשית ופיזית ונשלחה לעבוד בשדות של הפולנים ליד אושוויץ, כך ניצלה מתאי הגזים. לקראת סוף המלחמה, הגרמנים הבינו שהצבא הסובייטי מתקרב ופתחו בבריחה. הם לקחו איתם את כל השבויים מאושוויץ (מה שידוע בשם "צעדת המוות"), מי שלא היה לו יותר כוח לרוץ, הגרמנים היו יורים בו. אימא שלו איבדה את כוחותיה ונפלה, היא התעלפה ואחד החיילים דחף אותה לתוך התעלה בכביש כי הוא חשב שהיא מתה. לפי מה שהיא זוכרת כאשר היא התעוררה, חייל סובייטי החזיק אותה בידיים ודיבר אליה ביידיש (באותה תקופה כל היהודים דיברו את השפה יידיש – יש לה דמיון לשפה הגרמנית) ולקח אותה לבית חולים שדה, שם טיפלו בה וגיבסו את הכתף שלה בגלל שהחייל הגרמני בעט בה ושבר לה את הכתף.

אחרי מלחמת העולם השנייה, רומניה כולל טרנסילבניה הפכו למדינה קומוניסטית. אבא של סבא משה חזר מהשואה לעיר המגורים טרגו מורש ופתח מחדש את העסקים שלו. בטרגו מורש הוא הכיר את אימא של סבא שלי והתחתן איתה בשנת 1946. עם עליית המשטר הקומוניסטי שדוגל בשוויון והלאמה של כלל ההון ואמצעי הייצור, המדינה הלאימה את כל העסקים מהציבור ובנוסף חילקה את הנכסים והבתים הגדולים (כמו שהיו בזמנו להרבה יהודים). במקרה של סבא שלי ומשפחתו לקחו שישה חדרים מתוך הבית והשאירו לסבא שלי ומשפחתו חדר אחד גדול.

סבא שלי למד בבית ספר הונגרי, שדיברו בו ולימדו בו בהונגרית (רוב האוכלוסייה בטרנסילבניה דיברו הונגרית מאחר שזה שטח שנכבש מהונגריה על ידי רומניה) מכיתה א'. באחד הימים, כשהיה בכיתה ג', סגרו את בית הספר ההונגרי שלמד בו והעבירו את כל התלמידים לבית ספר רומני, התחילו ללמד אותם בשפה הרומנית והם למדו רומנית (לפני זה סבא שלי לא ידע רומנית). שלוש שנים הוא למד בבית ספר הרומני ואז הם עלו ארצה ולמדו שפה חדשה – עברית.

בהתחלה קיבלו צריף קטן ליד חדרה עם שירותים בחוץ, וההורים שלו התחילו לעבוד ולחסוך כסף ואחרי כמה שנים הם קנו דירה קטנה בקריות. סבא שלי למד בפנימייה עם לינה ארבע שנים (היה נהוג באותו תקופה שהילדים של העולים יהיו בפנימייה כדי ללמוד עברית) ופעם בשלושה שבועות בשבת הוא יוצא הביתה לסופ"ש.

אחרי שסיים את התיכון, היה בחיל האוויר טכנאי מטוסים ולאחר שסיים את הצבא החל ללמוד תואר בהנדסה והוראה ובאותו זמן גם החל ללמד חשמל ואלקטרוניקה באורט קריית ביאליק כדי להתפרנס. לאחר מכן סיים את התואר בהנדסה וגם בהוראה והתחתן עם סבתא שלי. לאחר כמה שנים מינו אותו למנהל הבית ספר לטכנאים והנדסאים באורט קריית ביאליק, ובהמשך מונה למנהל קריית החינוך אורט ביאליק.

כשיצא לגמלאות, עבד במספר פרויקטים בחו"ל ומאז הוא מבלה ומטייל הרבה בחו"ל ומבלה הרבה עם 12 הנכדים שלו.

הזוית האישית

שחר הנכד המתעד: נהניתי מהעבודה עם סבא שלי ונהניתי מאוד לשמוע את סיפור חייו המרתק והמרגש. אני מאחל לסבא שימשיך לנסוע לחו"ל ולהנות מהחיים, ולהיות סבא כל כך אוהב ודואג. שתמיד יהיה בריא ומאושר.