מאגר סיפורי מורשת

שמי מרטה, נולדתי לאמי חיה שרה ואבי אברהם שון, בביה מרה שברומניה בחבל – ארץ טרנסילבניה.

נולדתי בשנת 1947, שנתיים אחרי מלחמת העולם השניה. שני הוריי היו ניצולי שואה. שניהם היו בעלי משפחות עוד לפני השואה: אמי הייתה נשואה לבלה אהרון, להם הייתה בת בשם אווה שהלכה לעולמה עוד לפני המלחמה. אבי היה נשוי לאסתר. להם היו שתי בנות: שרה וחיה, שלושתן נספו בשואה.

אבי היה נכה בשתי רגליו מלידה, כשהיה בן שתים עשרה התפוצץ לו דבר מה בידו הימנית וכרתו לו את שלושת אצבעותיו. זה שאבי נשאר בחיים באושוויץ היה נס גלוי (אנשים כמוהו נשלחו למשרפות). דוד המים החמים ששכן בבית חולים של הגרמנים היה מקולקל והגרמנים חיפשו בעל מקצוע שמתמחה בתיקון והפעלת הדוד. אבי הציע את עצמו וכך הוא ניצל ממוות בטוח.

הוריי הכירו הרבה זמן לפני המלחמה בעיר דז'. אבי היה נשוי לבת דודה של אמי.

כשהורי התחתנו אבי פרנס את משפחתו וגם שני אחים של אמי שהיו גם הם ניצולי שואה שגרו עם הורי משום שלא מצאו עבודה במקצועם. למצב זה אני נולדתי בשעה טובה בז' באדר.

הבית – רואים את דלת המטבח ושני החלונות של הסלון

ביתנו היה קטן ודל, הבית כלל מטבח שהיה לב הבית וסלון יחסית גדול ששימש כחדר שינה להוריי.

חיינו בדוחק ובביתנו לא היו מותרות אך שמחה, נתינה אין סופית ואהבה היו בשפע. במטבח היה ברז מים אחד. אמבטיה ונוחיות לא היה בתוך הבית, את המים למקלחת היינו מחממים על תנור מיוחד בנוי מפח על ארבע רגליים, על הפלטה מלמעלה היו מבשלים, ואופים ב"סיר פלא" ומתחת לפלטה הזאת היו שמים עצים ומדליקים אותם.

התנור והכיריים

שירותים היו בחצר והיו משותפים לכל הדיירים. אל מול הבית הייתה תחנת רכבת ומעבר למסילות הרכבת היה השוק העירוני. בית הכנסת, השוחט וחנות הבשר הכשר היו במתחם ששכן די רחוק מביתנו. בשר בקר היו קונים רק בחגים ובשמחות. לשבת היינו קונים בשוק העירוני עופות, ברווזים ותרנגול הודו איתם היינו הולכים לשוחט אצלו היינו מורידים את הנוצות ומכשירים את הבשר בבית.

בשבת אחר הצהריים היהודים היו נפגשים כל פעם בבית אחר ומשחקים. חלקם שיחקו "רמי" וחלקם בקלפים אך כולם דיברו וחלמו על ארץ ישראל. שם שמעתי בפעם הראשונה שבנות יכולות להתגייס וכבר בגיל שלוש הכרזתי בקול נרגש שאני רוצה להיות חיילת בארץ ישראל. לצערי, החלום לא התגשם, אך בחרתי במקצוע שיתאים גם לעבודתי בארץ ולמדתי אחיות כדי לשרת את עם ישראל.

בבית דיברו יידיש והונגרית. כשהתחלתי ללמוד בכיתה א' לא ידעתי רומנית והורי שלחו אותי לכפר על מנת ללמוד את השפה. בית הספר היה בניין המחולק לשתי קומות בקומה הראשונה למדו בהונגרית עם מורים והנהלה משלהם, בקומה השניה למדו ברומנית עם מורים והנהלה נפרדת, גם ההפסקות היו בשעות שונות.

רומניה בזמנו הייתה ארץ קומוניסטית, בגדול זה אומר שכולם שווים, בין אם עורך דין מוצלח לבין מטאטא הרחוב. כילדים היה לנו טוב מאוד הכל היה ללא תשלום: ספרי לימוד, מחברות, עפרונות, צבעים ומחנות קיץ. בנוסף בביתנו לא נצרכנו לשלם שכר דירה, המפעל שאבי עבד בו היה מוציא את כל העובדים לחופש מרוכז. הרעיון העקרוני היה יפה, אך קשה לביצוע ובפועל השחיתות חגגה ברומניה.

לבית הספר היינו הולכים בתלבושת אחידה: בשמלת "פפיטה" ועל זה סינר שחור ליום יום או לבן לחגים ולמסיבות. בכיתה ג' הוזמנו להיות חלק מהתנועה הקומוניסטית, שם קיבלנו סוג של עניבה משולשת אדומה, כשאני קיבלתי את העניבה הרגשתי מאוד חשובה והכרזתי בקול גדול שזה "היום המאושר בחיי". כל המבוגרים צחקו עלי ואז לא הבנתי מדוע. בבית הספר למדנו מתמטיקה ברמה גבוהה, גאוגרפיה, פיזיקה, היסטוריה, אפשר היה לבחור ללמוד צרפתית או גרמנית, למדנו גם לשון, הבנות למדו תפירה והבנים נגרות. מכל המקצועות אהבתי ביותר היסטוריה.

בבית הספר וגם בבתים הייתה משמעת חזקה ביותר, בזמן השיעורים היה אפשר לשמוע את הזבובים, ילד שמעד היה מקבל עונש בכל חומרת הדין. לדוגמא: המנהל היה מרים באוויר את הבנים מהפאות, היינו מקבלים מלקות בכפות הידיים, העמידו אותנו עם הפנים לקיר, במקרים החמורים יותר ההורים היו מקבלים מכתב נזיפה נוקב. בסוף השנה היו עושים מסיבה, עם מקהלה, מחול, והתעמלות אומנותית ובסוף היו מחלקים תעודות ומכריזים על מצטייני השנה.

יותר מחצי מכל הכיתה היו ילדים יהודים, והכרנו טוב אחד את השני, חברתי הטובה ביותר הייתה אגנטה במה שידוע לי – נשארה ברומניה. באשדוד יש לי חברה מהכיתה שלימים למדה רפואה. בזמן הילדות שלי היינו קופצים בחבל ומשחקים "מחבואים". היו לנו בובות עשויות ממקלות וסמרטוטים, הבנים שיחקו בכדורגל עשוי סמרטוטים, לי היה "דומינו", "דוקים" ו"קלפים" מיוחדים.

קלפי המשחק

רוב הזמן היינו משחקים בחוץ בחצרות של בתים. בחורף היינו בונים איש שלג, זורקים אחד על השני כדורי שלג או פשוט מתגלגלים על השלג. לא זכור לי שיצאנו אי פעם לטיול עם בית הספר, אך בבית לכל אחד מאיתנו היה אופניים, ובכל יום ראשון היינו יוצאים לטיול ביערות, קוטפים פטריות ומבקרים חברים של הורי בכפרים. כשהייתי בערך בת שבע או שמונה, אבי קנה אופנוע עם מושב צדדי עבור אמי, אני הייתי יושבת מאחוריו וכך התרחקנו עוד יותר מהעיר.

הנסיעה הראשונה עם האופנוע עשו הורי לעיר מולדתם דז', יצאו מוקדם בבוקר והגיעו לבית הכנסת בדיוק כשנגמרה תפילת שחרית. אבי פגש את חיים קאופמן, לפני המלחמה חיים היה נשוי לבת דודה של אבי. חיים הזמין את הורי אליהם הביתה, ושם מצאו חמישה ילדים קטנים שלוש בנים ושתי בנות, אשתו לילי הייתה חולה מאוד. אמי החליטה בו במקום ששלושת הבנים יבואו אל ביתנו בביה מרה, ושתי הבנות ישלחו למשפחתה של דודה לילי. אחרי מספר ימים אלכס הבכור שהיה בן שבע או שמונה הגיע עם אחיו, כך פגשתי בפעם הראשונה את אלכס, לימים בעלי.

רוב החגים היינו חוגגים בשקט ובהסתר והיינו הולכים לבית הכנסת בגניבה, מפני הקומוניסטים. במיוחד זכור לי חג הפסח, כל הניקיונות החלו מיד לאחר פורים, אפילו שביתנו היה צפוף ודל היינו מנקים ומקרצפים כל דבר. יום לפני ערב פסח אני בטוחה שאמי לא ישנה כלל, כי במטבח היה מהומה ובלגן עם הכלים והדברים הלא כשרים לפסח. בבוקר כשאני התעוררתי הכל היה מסודר למשעי, הקיר של המטבח היה צבוע והכלים של פסח היו מסודרים כחיילים. גם פורים היה נחמד, כל הנשים היו אופים עוגות ועוגיות לקראת החג, וזה היה משלוחי המנות שאנו הילדים היינו מחלקים. לכל בית שהיינו מגיעים עם משלוחי המנות היינו צריכים להגיד דקלום ביידיש:

א גיטען פירעם מלאך (פורים שמח, מלאך)

ויא איך גיי פאלעך (לאן שאני הולך אני נופל)

דער בורד איז מיר צי לאנג (הזקן שלי יותר מדי ארוך)

דע וואב איז מיר צי קראנק (אשתי יותר מדי חולה)

אין איך ליג שיכור אינטער דע באנק. (אני שוכב שיכור מתחת לספסל).

היינו מקבלים משלוח מנות אחר וגם כמה גרושים עבור הדקלום. אבי היה הולך כמעט כל ערב שבת לבית כנסת, אני זוכרת את נרות השבת של אמי ואת תפילתה לפני הנרות (אף פעם לא רצתה לגלות לי מה בקשותיה). התפריט של ערב שבת היה קבוע: פול צ'ול (דג מזוייף) היה זה קציצות עוף מבושלות בציר ירקות, מרק עוף עם אטריות או לפעמים קניידלך ובסוף בשר מבושל מהמרק עם הירקות. בשבת עצמה היינו אוכלים חמין שנאפה אצל האופה לחם היהודי, צלי עוף קר, בקיץ לפעמים היינו מקבלים כרוב או פלפל ממולא. לא היה לנו פלטת שבת, לכן האוכל תמיד היה קר.

בת מצווה לא חגגו לי, אלא רק יום הולדת רגיל כמדי שנה בשנה, אפילו לא הכרתי את המונח בת מצווה. בילדותי לרוב לא היו זקנים, וגם לא ילדים קטנים או מתבגרים, כולנו היינו בערך בני אותו גיל. אז כך לא חגגו חתונות או בריתות, רק מדי פעם היו הלוויות. ראש השנה וסוכות היינו הולכים לבית הכנסת וחוגגים עם הרבה אוכל ומבקרים אצל משפחה או חברים. פעם אחת זכורה לי שאבי ואני בנינו סוכה בגינה, וכיסינו מעל בענפים ירוקים ואת הקירות קישטנו בפרחים חיים.

משפחתנו וחברינו שבאו ללוות אותנו לפני שעזבנו את רומניה

בשנת 1960 עזבנו את רומניה והגענו אל שוודיה בלית ברירה (זה סיפור ארוך לפני עצמו וזה לא המקום לספרו בהרחבה). הגענו ל"מאלמו" העיר הדרומית ביותר והשניה בגודלה. שם התקבלתי לבית ספר שהיה בקרבת מגורינו, רוב התלמידות רצו לעזור לי ללמוד את השפה (לא היה אולפן כי עולים חדשים היו נדירים ביותר), הורידו אותי כיתה כדי שאלמד את השוודית ואנגלית. בשוודיה היינו נוסעים עם בית הספר לטיולים מסביב לחבל ארץ הדרומי "סקונה". כדי ללמוד אנגלית שלחו אותי ללונדון למשפחה חבדניקית עם שבעה ילדים והשמיני בדרך. עזרתי בטיפול הילדים ומעט עבודות בית ובתמורה קיבלתי אוכל ולינה וגם למדתי אנגלית מילדיהם. סיימתי לימודי בשנת 1965 ועבדתי במספר מקומות. בשנת 1968 עבדתי ככוח עזר בבית חולים גריאטרי ענקי, כדי שאוכל להתרשם מהמקצוע אחות (הורי מאוד התנגדו שאלמד סיעוד). באותה שנה התחלתי לימודי בבית ספר לאחיות, עבדתי כאחות מוסמכת שנה אחת לפני עלייתי לארץ ישראל.

מימין: אבי, אימא של אבי, אמי ואני מאחורה

שנה אחרי מלחמת ששת הימים ביקרתי בארץ ישראל, ושוב פגשתי את אלכס והתפתח בינינו חברות אמיתית. סיכמנו שאלכס יבוא לשוודיה לשנה אחת – היה לי חשוב שילמד ויכיר אותי לעומק כי הכל היה שונה מהחיים ברומניה. לקראת סוף השנה התארסנו ב"מאלמו" וקבענו חתונה בישראל. בתאריך 27/5/1971 עשיתי עלייה, למדתי עברית באולפן באשדוד. לקראת חגי תשרי התחלתי לעבוד בבית חולים "ברזילי", שם עבדתי במחלקת נשים (העברית שלי עדיין לא הייתה טובה מספיק). יום אחד החליט הרופא לעשות ביקור, ואמרו לי לא לתת לאף אחד להיכנס. בפרוזדור היו שתי מחלקות: מחלקה כירורגית ומחלקת נשים פתאום הגיע איש מבוגר לדלת כניסה, ניגשתי אליו בלי להבין מה הוא אומר ואני אמרתי: "עכשיו ביקור, אתה החוצה!" הוא אמר דבר שלא הבנתי ואני שוב חזרתי על המנטרה שלי, האיש חייך אלי והלך. האחיות בקצה השני של הפרוזדור התגלגלו מצחוק, אחראית המשמרת דברה רומנית, קראה לי ושאלה האם אני יודעת את מי גירשתי, התברר לי שזה היה מנהל בית החולים פרופסור לוי.

קנינו בית קטן בשיכונים, התקרה של הבית הייתה מקרטון ואלכס רצה להחליף את התקרה לתקרה רגילה. בהדרכה מקצועית הוא מתח רשת ועל זה שם טיח ואנחנו הלכנו הביתה. למחרת כשחזרנו כל הטיח היה על הרצפה, הבטון התקשה ולכן היה קשה לנקות את זה, בסוף הזמנו בעל מקצוע שיעשה זאת.

אלכס ואני ביום חתונתנו

החתונה התקיימה באשקלון בלי תזמורת, כי אבי היה בשנת אבל על אמו זכרונה לברכה. אבי תכנן לעזוב את השמחה לאחר החופה, ואני לא הסכמתי, כך החלטנו אלכס ואני שלא יהיה תזמורת אלא רק שירה ווקאלית. היו הרבה אנשים חברים של ההורים, של אלכס וכל המשפחה מכל הצדדים שעשו המון שמח. למחרת נסענו לירח דבש בנהריה.

החיים האמיתיים התחילו. המשכתי לעבוד בבית החולים ברזילי באשקלון, ואלכס עבד אצל קבלן חשמל. אחרי שנה נולד לנו בשעה טובה הבן הבכור – רונן. אחרי שנתיים וחודשיים נולדה לנו הבת שלומית. בשנת 1979 ירדנו לשבדיה. התכנון היה להשאר שם עד סוף הלימודים של הילדים, אבל אחרי שלוש שנים אי-אפשר היה לסבול את האנטישמיות. שבדיה התמלאה בערבים שהשתלטו על המדינה. החלטנו לחזור לישראל. גם הוריי עשו עלייה. אנחנו קנינו דירה ברחובות והוריי נכנסו לאולפן באשקלון – עיר שהכירו במשך השנים מביקוריהם אצלינו.

המשפחה – בשנת 1985 נולדה לנו עוד בת – מיכל

מימין: שלומית, אלכס, רונן, מיכל ואני. בחגיגת הבר מצווה של רונן

הילדים גדלו, למדו, עשו צבא – רונן שירת בגולני ושלומית שירתה במודיעין.

בשנת 1996 רונן התחתן עם אביבית, וחודש וחצי אחר-כך הלב של אלכס לא עמד בהתרגשות. ונפטר מדום-לב בעבודה. מיכל בחרה מסלול יותר דתי: למדה באולפנת צביה ועשתה שירות-לאומי. גם שתי הבנות התחתנו והקימו משפחות. ילדיי העניקו לי המתנה הכי גדולה בחיי – נכדים.

באותה תקופה כבר עבדתי בבית חולים קפלן ברחובות כאחות, עד שיצאתי לפנסיה בשנת 2009 ומאז אני מתנדבת אצל ילדיי ונכדיי.

מסמך בעל ערך המהעבר הרחוק

משום שהוריי ניצולי שואה, לא מצאו רכוש שהשאירו מאחוריהם (כי הגויים בזזו את בתיהם). אני מצאתי את הכתובה של הוריי – זה המסמך היחידי בעל ערך מהעבר הרחוק.

הכתובה של הוריי, כתובה על נייר פשוט, כתב יד ביידיש

בזמן הקורונה, הייתי סגורה בבית, כמו כל האנשים המבוגרים. הבת מיכל ומשפחתה שגרים קרוב אליי, מדי פעם שהיו יוצאים לאוורר את הילדים בגבול ה- 100 מ', היו באים מתחת לחלון ביתי כך ראיתי את המשפחה. בכל פעם שבאו הייתי זורקת להם ממתקים וחטיפים.

המסר שלי לדור הצעיר: אם אין לך אפשרות לעשות טוב לאנושות, רע אל תעשה. זה המשפט שליווה אותי בחיי הפרטיים והמקצועיים שלי.

תמונת המשפחה

מימין שורה ראשונה: נווה, מתן, רון, הלל ואני, נעם ולביא.

מימין שורה שניה: אורי, אביעד, גאיה, תמר, עופרי, נועה ועדי.

מאחורה: ניב ורועי

הזוית האישית

סבתא מרטה: תכנית הקשר הרב דורי ערכית וחשובה!