מאגר סיפורי מורשת

שמי ליאל, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי. התבקשתי לראיין אדם מבוגר ומשמעותי בחיי, מיד ידעתי שאני אעשה את זה עם סבתא אנה. בחרתי בסבתא שלי מכיוון שיש לנו קשר חזק ומיוחד. סבתא אנה היא סבתא מצד אימא.

אנה נולדה בשנת 1964 בעיר בלץ שבמולדובה לגלינה ויצחק למשפחת סטורזה. אנה היא הבת האמצעית בין אחות גדולה ואח קטן ממנה. אגב, אני קוראת לסבתא בשמה הפרטי גם ביומיום כי אנחנו קרובות כמעט כמו חברות וזה כיף.

אנה סיימה את לימודי התיכון ומיד המשיכה לקולג' למקצוע לבורנטית במעבדה. בסיום הלימודים השתלבה לעבודה במעבדות בנק הדם בעיר מגוריה, בלץ. בשנת 1984 אנה נישאה לסבא דוד ונולדו להם שני ילדים: אימא שלי איזבל ואחיה הצעיר. הם חיו בצניעות בעיר בלץ, באזור יהודי שנקרא "תל אביב", שניהם עבדו בעבודות טובות ושום דבר לא היה חסר.

בשנות ה-90 האנטישמיות התחזקה והחיים בברית המועצות לשעבר הפכו לקשים ומאיימים. אנה מאוד רצתה חיים שקטים ובטוחים לילדים שלה. באוגוסט 1991 המשפחה קיבלה את ההחלטה לעלות לארץ ישראל. ארזו בגדים, מעט חפצים ואת הרוב השאירו מאחור ויצאו לדרך עם הוריה של אנה, אחותה הגדולה ומשפחתה. הדרך הייתה ארוכה ומתישה ועם ילדים קטנים, זה לא היה פשוט. מהבית בבלץ נסעו באוטובוס לקישינב במולדובה. מקישינב נסעו ברכבת עד בוקרסט ברומניה והמשיכו בטיסה לתל אביב בישראל. הדרך הייתה מלווה בהרבה רגשות מעורבים, חששות ופחדים בעיקר. שלוש משפחות שעזבו חיים שלמים, עבודה, בית, רכוש והגיעו ללא נודע, בלי שפה, בלי עבודה, בלי כסף ובלי כמעט כלום.

"נחתנו לדירה קטנה בנתניה ששכרו בשבילנו קרובי משפחה ותיקים והתמקמנו בה כולנו. בשעות הערב למדנו עברית באולפן ובבוקר עבדנו. עבדנו בניקיונות, עבדנו במפעלים ובכל מקום שהסכימו להעסיק אותנו.." אנה מספרת.

הרגשתי את הכאב כשסיפרה על מה שעבר עליהם. הסתגלות קשה הייתה לעולים. אנשים מלומדים עם תעודות ותואר עבדו בניקיון ובכל עבודה רק בשביל לעבוד ולהרוויח כסף. "..היו רגעים שרק רציתי לחזור הביתה, לבית שלי ולמקום שלי, אבל שם לעגו כי אני יהודיה, ובישראל לעגו כי אני רוסיה.. אז איפה הבית שלי?!.."

בשנת 1996 אנה פגשה חברה שעבדה איתה בבלץ. החברה סיפרה שמחפשים עובדי מעבדה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. אנה לא הכירה את בית החולים אבל בלב שלה ידעה שהיא רוצה את זה. למרות החששות והקושי בשפה, אנה התחילה לברר מה צריך לעשות כדי להתקבל, שלחה תעודות למשרד הבריאות וקיבלה אישור זמני, ניגשה לראיון עבודה והתקבלה! אושר גדול אך היה פחד שזה זמני. אנה החליטה שהיא לא מוותרת על ההזדמנות. היא התחילה בעבודה החדשה בבית החולים בשעות הבוקר אבל המשיכה במשמרות ערב במפעל. וכך במשך כמעט שנה. היה קשה!

היום, 25 שנה אחרי, אנה היא סבתא לשני נכדים, אני ואחי הקטן, שולטת באופן כמעט שוטף בשפה העברית ועדיין עובדת בבית חולים שיבא תל השומר במעבדות למחקר מחלות הסרטן ואפילו התקדמה לאחראית מעבדה. בחופשים כשהייתי קטנה הייתה לוקחת אותי לעבודה והיה כיף לשחק עם מבחנות.

הזוית האישית

ליאל: למדתי כל כך הרבה על הדרך שעברה אנה, על החיים הלא פשוטים שהיו לאנה האהובה שלי בארץ ישראל ואני כל כך גאה בה על כל מה שהתמודדה עמו ושהיא לא ויתרה בגלל רצון ותקווה לעתיד טוב למשפחה שלה ולילדים שלה בארץ ישראל. אני מאוד שמחה שהייתה לי את ההזדמנות לדעת ולשמוע כל כך הרבה על המשפחה שלי ממקור ראשון. למדתי כל כך הרבה מעברה של אנה, מאוד התרגשתי לשמוע על כל המאמצים שעשתה למען משפחתה.